"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" הוא סרט מתעתע. מצד אחד הוא עושה קולות ברורים של "סרט בורקס" מסורתי, בן גאה לז'אנר העממי-פולקלוריסטי, שפרח בארץ בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת עם יצירות מפתח כמו "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"כץ וקרסו".
יוצרי הסרטים האלה הבינו שרוב הקהל של הקולנוע לא מרוכז בתל אביב, ועל כן ידעו לחגוג בכיף גדול את התרבות של העם הפשוט, של עיירות הפריפריה, של השכונות. בין הסרטים האלה לקהל הרחב נוצר בזמנו סיפור אהבה גדול, שהלך וגווע לאיטו עם התפתחות הטלוויזיה והקמת קרנות הקולנוע, שלא ממש נטו חסד לז'אנר.
מצד שני, אולי מכיוון שסרט שהמטרה הבלעדית שלו היא "פאן" לא יכול לקבל תמיכה מהקרנות, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" נוטש בהדרגה את הטון הקומי המשעשע שלו ושוקע באזור אפלולי ואפילו טרגי במידה מסוימת. מבלי שאתה מצפה ממנו, "סימיקו" מתגלה במפתיע כסרט שעוסק בעשייה האמנותית כאזור מסוכן, שנמצא על הגבול בין אור לחושך, ומי ששוקע בו עמוק מדי, בהחלט יכול למצוא את עצמו טובע. קשה להחליט עד כמה הדכדוך שמשתלט על מחציתו השנייה של הסרט הוא בחירה נכונה, וגם סביר מאוד להניח שהוא יאכזב לא מעט מצופיו הפוטנציאליים, אבל אין ספק שהוא הופך את "סימיקו" ליצירה לא שגרתית.
שום דבר בתחילתו של "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" לא מבשר את הכיוון המפתיע, שהסרט ילך אליו. אנחנו מוצאים את עצמנו בשכונה פריפריאלית אופיינית, המאוכלסת על-ידי טיפוסים עממיים ושמחים כצפוי. סימיקו (ציון ברוך), הוא עובד חומוסייה חולמני, שבעקבות קורס קולנוע שעבר במרכז קהילתי, נחוש בדעתו להרים סרט באורך מלא. הכיוון הוא מלודרמה מתפקעת מיצרים, שאליה הוא מלהק את תושבי השכונה. אלא שכמו בכל פרויקט שאפתני, בהדרגה מתגלות להן מהמורות בלתי צפויות כמו יחסים מתוחים בין השחקנים הראשיים, אי זמינותם של אתרי הצילום וכמובן בריחת התקציב. בסופו של דבר, סימיקו מוצא את עצמו לבד במערכה, נחוש בדעתו להשלים את הסרט שלו כנגד כל הסיכויים.
היתרון הגדול ביותר של "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" הוא האותנטיות. השחקנים והתושבים האמיתיים של השכונה בחולון שבה צולם הסרט משתלבים בו בטבעיות כובשת ואוהבת, שאין בה רגע אחד של זיוף. הבמאי אריק לובצקי, שבשיתוף עם מתי הררי יצר במהלך העשור האחרון את סרטי הפשע הזניחים יחסית "בלאק ג'ק" ו"החשוד האחרון", מתגלה בעבודת הסולו הראשונה שלו כאיש מקצוע מיומן ורגיש, שיודע לברוא עולם קולנועי משכנע. גם כבמאי שחקנים, לובצקי עושה עבודה מצויינת עם הקאסט המגוון והמרתק, שמערבב באופן מקסים בין שחקנים שיש להם כבר מאסטר בדמויות "שכונתיות", כמו אורי גבריאל ויגאל עדיקא, לבין שחקניות תיאטרון מעודנות כמו נטע גרטי וסילביה דרורי.
תחושת האותנטיות, יחד עם כמות יפה של בדיחות טובות, הופכת את החצי הראשון של הסרט לתענוג מחוספס. גם בחצי השני, מצליח לובצקי לשמור על האותנטיות, אבל הסרט כמעט מפסיק להצחיק ומתחיל להיות עצוב ומטריד. גם הנסיון לגמור את העסק בנימה חיובית עם סוף אופטימי נראה מאולץ למדי. המפנה הזה מוציא את הסרט מהאיזון והופך אותו ליצירה מוזרה במקצת, שסביר להניח כי לרוב הקהל יהיה קשה לעכל אותה. עם זאת, מי שיתן לסרט צ'אנס, עשוי לגלות כאן חוויה קולנועית מיוחדת במינה.
"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" - למידע נוסף ושעות הקרנה
אורי גבריאל ב"סימיקו הקטן": "לא מצליח להשתחרר מהטייפ-קאסט של המזרחי"
"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" - לא יכולים לחכות, או מוותרים מראש? שתפו אותנו בפייסבוק