דיסק און קינג:מיטב הקולנוע האירני העכשווי לקראת "פרידה"

אם מישהו ישאל אתכם "ראיתם את הסרט האירני"? סביר להניח כי מיד תחשבו שהוא מדבר על "פרידה" של אסגר פרהאדי. זה רק מתבקש, לאור כל הפרסים והשבחים שקטפה היצירה הזו ולנוכח הרעש התקשורתי שמעורר הקרב שלה על האוסקר מול "הערת שוליים".

אבל בדיוק כשם שהדרמה המשובחת של יוסף סידר אינה היצירה הקולנועית המשמעותית היחידה שהופקה כאן בשנים האחרונות, גם "פרידה" אינו כזה, והמונח "הסרט האירני" יכול וצריך להתייחס לעוד הרבה שמות.

מומלץ בחום לרוץ לראות את "פרידה" בהקרנות הטרום בכורה שלו בסוף השבוע הקרוב ובהקרנותיו הרגילות בשבוע הבא, אך לפני כן או לאחר מכן מומלץ גם לצפות בעוד כמה תוצרים מרתקים שהנפיקה בשנים האחרונות תעשיית הקולנוע האירנית. למשל סרטו הקודם של פרהאדי, "About Elly", אבל גם כאלה של יוצרים אחרים.

בשל הנסיבות המדיניות, לא תמיד הסתייעה ההפצה של כל אלה בישראל – כמו במקרה של "פרידה", סרט אירני יכול להגיע לכאן רק בתיווך אירופאי, ולא תמיד זה אפשרי. עם זאת, כולם זמינים בפורמט הביתי. הפוליטיקה יכולה להגיע כמעט לכל מקום, אבל לא לדי.וי.די או למחשב.

לפני פרהאדי, היה ג'פאר פנאהי הקולנוען האירני המדובר בעולם – גם מסיבות אמנותיות אבל בעיקר בנסיבות פוליטית. בניגוד לבמאי "פרידה", שאמנם אינו שופר תעמולתי של השלטון אבל גם לא מותח מולו את הגבולות יתר על המידה, עמיתו דווקא כן עשה זאת. המחיר היה כפול: הרחקה של עשרים שנה מכל פעילות יצירתית, וגם מעצר בית.

פנהאי, מאלה שלא יכולים לנשום אם הם לא יוצרים, תיעד באופן מחתרתי את העונש האחרון בסרטו "This Is Not a Film" מ-2010 , שהוקרן בפסטיבל קאן, ומן הסתם עורר הד אדיר. עוד לפני כן, התנופה האמנותית והמחויבות החברתית של הבמאי עוררו התרגשות סביב סרטיו. "הבלון הלבן" (1995), "המראה" (1997), "המעגל" (2000), "אופסייד" (2006) ו"Crimson Gold" מ-2003 שדי היה בסצינת הפתיחה שלו כדי לסמן את פנהאי כאחד המוכשרים מבין הבמאים שפועלים בצד המזרחי של העולם.

הסרט האירני האחרון שהופץ כאן מסחרית לפני "פרידה" היה "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" (2009), שבו עקב בהמן גובאדי אחר להקת רוק פרסית הפועלת במחתרת. זה קרה בקיץ 2010, וגם כן בקולנוע לב.

באותה תקופה, הביטוי הנפוץ בעיר היה "סחים, הם בכל מקום", ובהתאם לזאת הכותרות שניתנו לסרט היו "היפסטרים, הם גם בטהרן", וזאת כיוון שהראה כי גם באירן יש צעירים שהיו יכולים להשתלב היטב במקומות האופנתיים של ניו יורק, ברלין או אפילו תל אביב, לו רק היו נולדים במדינה אחרת או לכל הפחות זוכים לצאת מן המדינה שבה נולדו.

מעבר ליכולת שלו לשמש גשר תרבותי בין מדינות, היתה בסרט עוצמה רגשית סוחפת שנבעה אך ורק מן האנרגיות המוזיקליות והקולנועיות שלו. איכות השירים שבו היתה מרעננת ומפתיעה, אבל עבודת הבימוי המרשימה של גובאדי כבר היתה צפויה. אחרי הכל, מן היכולות שלו אפשר היה להתרשם כאן כבר ב"צבים יכולים לעוף" מ-2004, שהופץ פה מסחרית וזכה לתגובות מעולות, ולאחר מכן גם ב"חצי סהר" מ-2006.

סרט זה, שהוצג ב-yes 3, עסק בקהילה הכורדית שעל גבול עירק-אירן, המקום שבו הבמאי עצמו נולד. בכך הוא חשף שוב כי הקולנוע הפרסי אינו מקשה אחת, אלא מסגרת רחבה שמכילה בתוכה יוצרים מעולמות שונים ומשונים.

נוסף לפראהדי, פנאהי וגובאדי, קולנוען אירני צעיר נוסף שהחל לככב בפסטיבלים בשנים האחרונות הוא ראפי פיטס. סרטיו של במאי זה, "It's Winter" מ-2006 ו"The Hunter" מ-2010, משתמשים בשפה קולנועית רזה, סגפנית, קשוחה וחמורת סבר גם יחסית לקולנוע האירני המינימליסטי ממילא.

בגלל זה, הם אמנם זוכים להצלחה בינלאומית, אך היא פחותה מאלה של קודמיו שהוזכרו כאן. עם זאת, בקרב מיטיבי הלכת נחשב פיטס ליוצר שמסקרן לעקוב אחריו, ובמידה רבה של צדק.

מעל הכל, הממד המעניין ביותר בעבודה של פיטס היא היכולת שלו להסתיר מתחת לפני השטח ביקורת על הרשויות במדינה. הוא בעצמו אמר כי ההתעסקות עם הצנזורה והמחשבה איך לומר דברים בלי להפר כללים הפכה באירן לאמנות בפני עצמה, ובהנחה שזה אכן כך, הרי שהוא מטובי האמנים הפרסיים בתחום.

דווקא באירן, הדומיננטיות של היוצרות בתעשייה גדולה לעומת מאזן הכוחות המקביל במדינות מערביות ולכאורה פתוחות בהרבה. עם זאת, יש לציין כי הרוב הכמעט מוחלט של אותן יוצרות מגיע מאותה משפחת – שבט מחמלבאף, שניצב כאחת השושלות הקולנועיות המפוארות של השנים האחרונות.

בראשית היה כמובן את מוחסן מחמלבף, מן האחראים המרכזיים לשגשוג הבינלאומי של הקולנוע האירני בשנות התשעים הודות לסרטים בסדר הגודל של "רגע של תמימות" (1996) וכיוצא בזה.

אשתו של מחמלבף, מרזיה משקיני, ביימה שני סרטים, בהם את "כלבים שוטים" (2004), שהיה מצוין אך לא זכה להערכה הראויה. לכל הפחות, היא היתה יכולה להתנחם בפרגון הגדול שבו זכו בנותיהן של השניים.

הבולטת בהן היא סמירה מחמלבף, שבלי קשר למוצאה הפכה לאחת היוצרות המהוללות בזירה העולמית הודות ל"התפוח" ו"הלוח" (לאירנים יש נטייה להסתפק בשמות של מילה אחת). אחותה האנה מיהרה להצטרף אליה בעסק המשפחתי, וכבר בגיל 20 הוציאה את סרטה הראשון והיפהפה, "המחברת" (2007).

בשנים האחרונות, כעדות למידת הקושי של יצירה באירן, לא התכבדנו בסרטים חדשים מבית היוצר המחמלבאפי, וכל מה שנותר הוא להתענג מחדש על הקאנון שלהם.

לקראת סיום, זה המקום לציין שני קולנוענים שנולדו באירן אבל כבר מזמן לא פועלים בה. הראשון הוא עבאס קיארוסטמי ("טעם הדובדבן" זוכה דקל הזהב), שנחשב לבכיר במאי אירן בכל הזמנים ובקרב יודעי דבר גם לאחד מגדולי הקולנוענים שפועלים היום. עם זאת, בשנים האחרונות הוא יוצר מחוץ למדינה, וסרטו האחרון והמוערך מהשנה שעברה, "עותק נאמן למקור", לא עסק בה בשום צורה. נוסף לכך, דיברו בו שלל שפות – אנגלית, צרפתית, איטלקית – אבל לא פרסית. לאור כל זה, צריך כרגע לסייג את ההגדרה שלו כיוצר אירני.

המקרה של מרג'ן סטראפי פחות קיצוני, אף שהיא בגלות הרבה יותר זמן מקיארוסטמי. אמנם, היא יושבת בצרפת, וכפי שאמרה בראיון ל"וואלה תרבות" שיפורסם בחודש הבא לרגל ההקרנה הסינמטקית של סרטה האחרון "עוף בשזיפים", אינה רואה כמי שיכולה להתבטא על המצב באירן. עם זאת, גם בעבודת הביכורים שלה "פרספוליס" (2007) וגם בסרטה הנוכחי היא הציגה את המתרחש במולדתה, בעבר או בהווה, ועוד עשתה זאת בצורה מעמיקה ומשלהבת.

לאור כל זה אפשר לשייך את עבודותיה של סטראפי לעשייה הקולנועית האירנית, ואין ספק שהיא נמצאת בטופ שלה.

ולסיום, כדי לסגור את המעגל, נחזור לבמאי האירני הקודם והיחיד עד כה שהיה מועמד לאוסקר – מג'יד מג'ידי, שעשה זאת ב-1998 עם סרטו "ילדי גן העדן". מג'ידי לא זכה בפסלון, אבל המשיך לביים, ועבודתו האחרונה "שירת הדרורים" (2008) הופצה בארץ. למען האמת, סרט זה סימל רבות מן הרעות החולות של הקולנוע האמנותי. הוא היה מופת של פיוט מלאכותי ללא תוכן ממשי, ובכך הזכיר שעם כל הפוליטקלי-קורקט, האפליה המתקנת והחתירה לטעם טוב, לא כל סרט פרסי מסוגנן הוא בהכרח יצירת מופת.

כל זה גם מזכיר לנו כי "פרידה" ושאר חובות הצפייה שהוזכרו כאן אינן כאלה מפני שבאו מאירן, אלא אך ורק בגלל שהן יצירות אמנות מן הדרגה הראשונה.

"פרידה": האירנים לא יודעים מה לעשות עם המועמדות לאוסקר
"פרידה": איפה ומתי רואים את הסרט?
קולנוע אירני - מכירים? אוהבים? ספרו לנו בפייסבוק