דבר מוזר קורה למי שקורא ב"בין חברים" ספר הסיפורים החדש של עמוס עוז; יכול להיות שנדמה לו, לקורא, שהנה גילה ספר ישן של עמוס עוז. אחד שבמקרה נמלט לו בין כל ספריו, אולי פספס הקורא בחוסר תשומת לב את אחד מספריו הראשונים? הרי הסיפורים סיפורי קיבוץ הם, שמתרחשים לכאורה בזמן הווה, באותה השפה העוזית המוכרת שלא מתלהמת את עצמה לדעת, ובעיקר משקיפה, קצת מרוחקת מהמתרחש. ונדמה שגם בסבל של הדמויות יש השלמה שבהכרה בגורל כאימתני מהם.
ובכן, לא "בין חברים" הוא ספר הסיפורים החדש של עמוס עוז, המתרחש כולו בקיבוץ יקהת הבדיוני. הוא אמנם כתוב שפת הווה, אבל התודעה שלו אינה דומה למשל לתודעת המספר ב"ארצות התן" קובץ סיפוריו הראשון של עמוס עוז מ- 1965. עוז סוגר מעגל שלם עם אותה חווית הקיבוץ המוקדמת של סופר צעיר בן 23 שבגיל 15 עזב את בית הוריו ועבר כתלמיד חוץ לקיבוץ חולדה, אבל הוא עושה זאת ממקום שונה לחלוטין מפוכח, וקר רוח הרבה יותר.
ככל שמוסיפים לקרוא ב"בין חברים" מתבהר מעבר לכל ספק, שעוז הסופר בן ימינו, אינו עוז הסופר של "ארצות התן" נימה דקיקה של אירוניה יש בספרו החדש, שלא קיימת בתיאורים ובסיפורים המזועזעים מקשיות הלב ומאטימות הזולת בספר הביכורים שלו. אפילו השם "בין חברים", הוא כזה שמזמין השתהות הביטוי הישראלי כל כך, "זה בין חברים", מקבל משמעות אחרת, אפילו מפלצתית, כאשר מדובר בביטוי "חבר" ובמרחק שלו, התהומי לפעמים, בין "חבר קיבוץ". לפעמים אפילו לא חברים, אלא אויבים ממש הם אלו שגרים בשכנות זה לזה בקיבוץ יקהת שמתפקד על משקל כל-אדם, כ"כל-קיבוץ".
סיפורים קטנים, מעוטי התרחשות לפעמים (ולכאורה), יש ב"בין חברים"; למשל - נער, ילד חוץ המתחנך בקיבוץ, מבקר את אביו החולה במחלת שכחה כלשהיא במוסד בו הוא מאושפז. מסע קטן שבמהלכו משיל משה, הגיבור, את זהותו השברירית - שמעוצבת בנוקשות על ידי המחנך האשכנזי בעל השם ההיפר-ישראלי דויד דגן - וחוזר להיות הנער הספרדי צנוע הלבוש וחובש כיסוי הראש. בדרך יפגע האוטובוס בכלב קטן ויהרוג אותו, והדם שלו יכתים את חולצתו הלבנה. סיפור קטן שמקפל בתוכו מנטליות אדנותית של "הם" ו"אנחנו", של עיצוב והצלת הספרדי הצעיר מהסביבה שלו ש"מושכת אותו אחורנית". עוד ייאמר בהמשך עליו ועל שכמותו "אנחנו נצטרך להשקיע בהם הרבה, אבל ההשקעה תשתלם. בעוד דור או שני דורות הם יהיו בדיוק כמונו".
אבל "בין חברים" לא עוסק רק באשכנזיםספרדים, ו"בין חברים" מנתח ופורם לאט לאט את כל התסבוכות הקיבוציות מהפרספקטיבה שיש לעוז היום היחס לאחר, היחס לנשים ולילדים, בגידות ונאמנות, הקוד הקיבוצי ומחיקת האינדיבידואל, החינוך לישראליות מחושלת וכל מה שקורה למי שחלש מכדי לעמוד בחזון גיבורי העל חולבי הפרות. ובעיקר, מעל לכל, על "בין חברים" שוררת התמה שלא מרפה, ואולי לא תרפה לעולם בספריו של עמוס עוז, באשר למתח שבין הקהילה לבודד בה. כיוון שכל גיבורי "בין חברים" הם בעצם בודדים עד העצם, נבגדים על ידי החלומות שלהם ועל ידי מי שהיו אמורים להיות עימם בברית עולמים של חברות. החום האמיתי היחידי שנוצר בין גיבוריו של עוז, הוא בחיכוך הנדיר והסוטה מן הכלל שבין התלושים והפליטים שבקיבוץ.
"הם בעצם אנשים דתיים שעזבו את הדת ובמקומה אימצו להם דת חדשה, מלאה עוונות וחטאים ומלאה איסורים ומלאה חוקים נוקשים. הם בעצם לא חדלו להיות אדוקים ורק החליפו אדיקות באדיקות". אומרת נינה, שהיתה ילדת חוץ ונישאה לבן הקיבוץ, אבל עדיין רואה את ה"אמת" העוזית, כיוון שהיא עודנה בעלת נקודת המבט החיצונית. כמוהו. שמו של הקיבוץ הבדיוני לקוח מבראשית מ"ט פסוק י', מן הצימוד "יקהת עמים" שלו שני פירושים - איסוף העמים, או עבודת עמים זרים את ישראל. שניהם למעשה מעידים על יוהרת שם הקיבוץ. אבל אם לפירוש זה או אחר התכוון נדמה שכוונתו של עוז ברורה כאשר הוא מתייחס לכל-קיבוץ שלו כאל מעין כת של משוגעים לדבר. כזו שמוקיעה מתוכה את הזרים, ומאכלת את תושביה עד שייהפכו לעיסה.
ובכל זאת, למרות שיש אירוניה ב"בין חברים", היא לא כזו שמנכרת את הקורא מגיבוריו, וחשוב מזאת לא מנכרת את הסופר מברואיו. ולמרות הביקורת הלא מוסתרת, חריפה וגלויה הרבה יותר מאשר בעיסוקיו המוקדמים של עוז בקיבוץ, עוז לא שוכח לחמול במקום שבו גיבוריו שוכחים. נכון הוא שאת האותנטיות המוחשית של החוויה הקיבוצית בזמן האמת של שנות השישים, עוז מחליף במבט מניפסטי יותר, ויותר משחשוב לו להראות את הדברים, חשוב לו לבחון אותם תחת זכוכית מגדלת; כך שבסופו של עניין, "בין חברים" הוא ספר בעל נימה דידקטית, יותר מאשר פרוזה טהורה שמניעיה המוסריים מוצנעים. ועדיין "בין חברים" הוא סגירת מעגל יפה, ועדינה ככל שאפשר עם אותו ניצוץ ביכורים שהצית את הקריירה הספרותית המפוארת של עמוס עוז, ומזכירה את הקול הייחודי והחשוב הזה במרחב הספרותי הישראלי.
בין חברים // עמוס עוז, הוצאת כתר, 160 עמודים