פורטיס וסחרוף חוזרים לישראל
לקראת סוף שנות השמונים, פורטיס וסחרוף לא באמת היו חייבים לחזור לישראל ולשיר בעברית. רגע אחרי הפירוק של מינימל קומפקט, השניים היו מוכנים להמשיך הלאה ולנצל את השם שצברו בחוגי הסילון של האינדי האירופי, מבלי להתחכך שוב בזיעה הים תיכונית, מקסימום ביקורים בחגים.
אבל השניים הקשיבו לניצן זעירא, שהציע להוציא את השירים שחיברו בלילה אחד מול טלוויזיה במלון, הוציאו את "סיפורים מהקופסא" שהפך לנקודת ציון משמעותית למדי ברוק הישראלי ולמעשה הכתיר אותם כיורשים של אריק איינשטיין ושלום חנוך, של כוורת ושל תיסלם ובנזין. משם, הבמה היתה כולה שלהם למהפכת הרוק החשובה ביותר ב-25 השנים האחרונות ולכמה מהרגעים היפים והמשמחים של המוזיקה בישראל.
ההימור על הארי פוטר
"ספרי עליית גג" היתה הוצאת ספרים קטנה ואיכותית שעשתה את שמה בעיקר בתחום הפילוסופיה ובמדע פופולרי. ב-1999 ד"ר יהודה מלצר שעמד בראשה ראה ידיעה במגזין מקצועי על סדרת ספרים של סופרת אלמונית הרואה אור באנגליה ועוסקת בילד יתום שהפך להיות קוסם. מה שמשך את לבו, כפי שהעיד פעם בראיון, היתה העובדה שמדובר בספר ילדים שגם מבוגרים קוראים ברכבת התחתית, אך עוטפים אותו בנייר עיתון כי הם מתביישים בכך.
באותה התקופה, טרם אינפלציית ספרי הפנטזיה, ספרות הנוער נחשבה לאגף נידח במו"לות. למרות זאת מלצר החליט להמר על כל הקופה וללכת בניגוד לקו שאפיין את ההוצאה. על סמך ידיעה בעיתון ושיחה עם הסוכן של ג'יי קיי רולינג הוא קנה את הזכויות לסדרה כולה, מבלי לראות בכלל את כתב היד. גם אם הצעד היה מתברר ככישלון סביר להניח שההוצאה לא היתה נפגעת אנושות, אך אין ספק שהחריגה מהתחום המוכר אל עבר עולם דמיוני ומשוגע התבררה לא רק כאמיצה, אלא כרווחית במיוחד.
אלדד קובלנץ מאמץ את שיטת הפלייליסט של גלגלצ
לפעמים קבלת החלטה שאמורה להפוך אותך לפופולרי יותר היא דווקא הקשה מכולן: אלדד קובלנץ, מנהל גלגלצ, נאלץ להתמודד מול האליטה של גלי צה"ל, זו של תוכניות נוסח "הפסקת עשר" שהאמינו בניק קייב על הבוקר כאילו מדובר בחמשת עקרונות האיסלם.
קובלנץ, פריק של רדיו, לא בדיוק ראה בעיניים וסימן לעצמו טריטוריות חדשות ברדיו הישראלי, ובזכות דבקות ואמונה בדרך הפלייליסט, שהגבילה את מרחב השירים שניתן להשמיע בתחנה בשעות היום, הצליח לנסח סדר יום חדש במיינסטרים הישראלי, לרומם זמרים ולרסק אחרים, במחי ישיבה אחת שבועית שהפכה למיתולוגיה. למרות המקטרגים הרבים והטענות על הרס המוזיקה הישראלית, כל הצדדים שרדו וגלגלצ הפכה לתחנה המואזנת ביותר בישראל. אפשר להתווכח עם איכות המוזיקה שיוצאת משם, אבל השיטה ניצחה ובגדול.
יונה וולך כותבת על סקס כמו שאף אחד לא כתב לפניה
אפשר לומר שליונה וולך לא היתה ברירה בכלל המילים והשירים בחרו אותה ובה לא פחות מאשר היא בהם. ובכל זאת כל כך אמיצה ופרועה היא היתה צריכה להיות כדי לכתוב כמו אישה שהיא גם גבר שהוא גם חברה. וולך לא חיקתה אף אחד, לא חשבה כמו אף אחד אחר, והמציאה דרך מקורית לגמרי לאפשר לעצמה לחיות ולכתוב במקביל מזגזג לאופן שבו שאר האנשים חיים.
יונה וולך הכניסה את הסקס לשפה העברית באופנים שאף גבר עוד לא העז לבטא אותם בכלל, שלא לדבר על השירה הרומזנית והכבושה של המשוררות לפניה. גם ביחס לסיקסטיז הישראליים שבאופן יחסי היו פרועים ומשוחררים, היא העלתה את רף החופש והמורכבות ביחס לארוטיקה, לערכים, מוסרניות וללשון עברית. היא שלחה שקט וייצרה חוסר שקט במקביל, ופתחה לנו את תת ההכרה כמו מניפה.
קשת מחליטה לשדר את "עבודה ערבית"
תוכניות בערבית בטלוויזיה המסחרית שמורות בדרך כלל למשבצת הסקסית של יום שישי בשעה שתיים בצהריים, תחת טייטל סיכום השבוע, כולל מהנעשה בקבוצות המגזר בכדורגל. גם את הטור המפורסם והמבריק שלו ב"הארץ", מפרסם סייד קשוע, יוצר "עבודה ערבית", בעברית יפה.
לכן, ההחלטה בכלל להעלות את "עבודה ערבית", סדרה ש-70% ממנה היא בערבית, תוך הצגת תכנים סאטיריים חתרניים, היא בלתי נתפסת. כדי שזה ייעשה בזכיינית שמשדרת את "האח הגדול" וילדים מבשלים וילדים בתחרות איות ועוד, צריך לבדוק איך בדיוק כנפיים מתחברים לחזירים.
אבל זה קרה וכבר שלוש עונות ש"עבודה ערבית" היא סטיית תקן מפוארת על המסך הישראלי, סיטקום מצוין וחכם שהוא אולי עלה תאנה, אבל הוא הרבה יותר יפה מהאמת שהוא מסתיר.
אתניקס מאמצים את אייל גולן
אייל ביטון היה בחור צעיר עם קול יפה מרחובות, אתניקס היו להקת הפופ המצליחה בישראל, בכאילו-קרב מתמיד עם משינה ועם בעלות על הקיץ הישראלי, שהיה מתחיל עם אלבום חדש שלהם. אבל הראש של זאב נחמה ותמיר קליסקי, מנהיגי הלהקה, תמיד עבד אחרת וחיפש את הדבר הבא.
וכך אתניקס מצאו לעצמם את ביטון, בן טיפוחים שנהנה מהטקסטים והלחנים הקליטים שלהם, תרם כריזמת-על וקול שהזכיר את אלילי הז'אנר, ישי לוי וזוהר ארגוב, ובעצם המציא מחדש את המוזיקה הישראלית כמו שאנחנו מכירים אותה. זה היה יכול להיגמר בהתרסקות, אובדן גאווה למותג של אתניקס ולא מעט פאנצ' ליינים, בסוף זה נגמר עם לידה של סדר יום ישראלי חדש ובראשו מכונת להיטים העונה לשם אייל גולן.
מודי בר און מקבל את ליגת האלופות
באמצע שנות ה-90, איש לא ידע מי זה מודי בר און, מלבד בודדים שידעו על כותב מאוד מוכשר ל"החמישייה הקאמרית" וגם בעל חלק בהרכב דברים שעשיתי עם אחותי. בערוץ הספורט חיפשו תסריטאי, פנו לבר און והבינו שהם בדרך להביא את המכה: בר און הגיש תוכנית עלומה בשם "סל בסלון", אבל התקדם וקיבל לידיו את גולת הכותרת של הערוץ: הובלת אולפן ליגת האלופות.
דרך אולפן ליגת האלופות, הפך בר און לקונצנזוס הישראלי שהוא היום, הדמות שגברים רוצים לשתות בירה ונשים רוצות לשמוע ממנו עוד קצת על כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי. בצלמו ובדמותו הפכה ליגת האלופות לאירוע כדורגל אינטלקטואלי מבלי לתהות על האוקסימורון שיש במשפט הזה. בר און לא רק היה האדם הנכון במקום הנכון, הוא היה האדם הנכון שהפך את המקום לנכון.
סינמה סיטי פותחת עידן בתי קולנוע חדש
כיום, קיומם של מתחמי קולנוע ענקיים הוא כבר דבר מובן מאליו במציאות הישראלית, והשאלה היא רק מתי ואיפה יקומו עוד כאלה. אבל בתחילת שנות האלפיים, הם פשוט לא היו חלק מהנוף. באותה תקופה, מי שהלך לראות להיטים מסחריים פקד בתי קולנוע עירוניים וקטנים יחסית.
לכן, ההחלטה של האחים לאון ומשה אדרי לפתוח את סינמה סיטי בנובמבר 2002 היתה פרועה, והעלתה שלל סימני שאלה מי יטרח לצאת מהעיר בשביל סרט? איך ימלאו יותר מעשרים מסכים? וכיצד בדיוק כל העסקים הנלווים שבמתחם יפרנסו את עצמם? ממתי מוסיפים פה לכרטיס הקולנוע גם ארוחה דשנה, ולא סתם מנת פופקורן?
אילולא הקושיות הללו היו זוכות למענה ראוי, סינמה סיטי היה נותר בגדר פיל לבן בצומת גלילות, ומן הסתם גם מוביל להפסדים כלכליים עצומים. תחת זאת, הוא הפך לסיפור הצלחה מטורף נסו, למשל, למצוא שם חניה ביום העצמאות הקרוב, ותבינו עד כמה. אפשר להתווכח על טיב ההשלכות ארוכות הטווח שהיו להצלחה הזו, אבל על דבר אחד אי אפשר לחלוק: מבחינה עובדתית, סינמה סיטי היה הימור גדול שהוכיח את עצמו בענק.
יהודה פוליקר מוציא את "אפר ואבק"
כולם אמרו ליהודה פוליקר שהוא ייכשל, שהצליח לו עם הימור אחד פעם אחת (ההחלטה לבצע מוזיקה יוונית ב"עיניים שלי" אחרי הצלחת הרוק הבסיסי של בנזין) מה שלא יקרה שוב, שמדובר בדיכאון ושאין סיכוי שקהל ישראלי ינהר בהמוניו אחרי אוסף שירים כה עצוב על ההתמודדות עם זוועות השואה באופן פתוח וכן.
אבל פוליקר ושותפו לכתיבה, יעקב גלעד, החליטו שהפצע לא יגליד לעולם והחיטוט בו רק יועיל. כך, בעקבות הסרט של אורנה בן דור, "בגלל המלחמה ההיא", יצא אלבום המופת "אפר ואבק", שנחשב כיום ובצדק לאלבום הישראלי הטוב בכל הזמנים. שיריו הם קנון והמשמעות שלו פתיחת הדיון הכואב על התמודדות הדור השני לשואה עם המלחמה ההיא שינתה את החברה הישראלית, לא רק את התרבות שלה. "אפר ואבק" היה חשוב לאין שיעור גם במקרה של כישלון כלכלי, והוא לא היה כזה. אגב, שלמה ארצי נחשב ליחידי שטען שיהיה מדובר בלהיט, וזו אחת ממאות הפעמים שהוא פשוט צדק.
"ואלס עם באשיר" משנה את עולם הקולנוע הדוקומנטרי
כיאה לחובב כדורגל מושבע, ארי פולמן היה מאז ומעולם מן החלוצים הבולטים של הקולנוע הישראלי "קלרה הקדושה" (שכתב וביים עם אורי סיוון), היה אחת מן הפנטזיות הרומנטיות היחידות בתולדותיו, ולבטח הטובה בהן. גם "Made In Israel" הפחות מוצלח שלו היה מיוחד בתכניו ובסגנונו, כמו גם הפרויקטים הטלוויזיוניים שהיה שותף להם, "שבתות וחגים" ו"בטיפול".
אבל כל אלה מתגמדים לעומת "ואלס עם באשיר" (2008), שבו פולמן הוציא את הקולנוע הישראלי לאחת מהרפתקאותיו הגדולות. ובעצם, למה להמעיט בהישג? גם בקנה מידה עולמי, היה מדובר בפריצת דרך קולנועית: אחד מן הסרטים התיעודיים החשובים הראשונים שנעשו באנימציה, ונקודת מבט מרעננת מכל בחינה בסוגיות של זיכרון, זהות וטראומה.
פרויקט כה מאתגר דורש מן הסתם גם עבודה מאומצת וממושכת פי כמה מהפקה רגילה, כך שלו "ואלס עם באשיר" לא היה עולה יפה, פולמן היה עלול להשליך חלק נכבד מן הקריירה שלו לפח. אך בסרט זה, החלוץ הקולנועי הבקיע את שערו החשוב עד כה. המהלך המסוכן כל כך הצדיק את עצמו, שלא רק בחיים המקצועיים שלו משהו השתנה, אלא בעולם הדוקו כולו.
"תרנגול כפרות" הוציא את השד העדתי מהבקבוק
ילדי המעברות, ובכללם העולים החדשים יוצאי עדות המזרח בשנות החמישים התבקשו להשתלב היטב ולא לעשות יותר מדי רעש. ועדיף את המוזיקה הנחותה להשמיע בחדרי חדרים או לא בכלל, וכנ"ל לגבי האוכל, המסורת, המורשת וכל מה שהביאו עימם מ"שם".
אלי עמיר הרים את המכסה לסיר המבעבע ב"תרנגול כפרות" וידע לעשות זאת באופן רגיש וחכם מבלי להפוך את סיפורו של נורי, העולה החדש מעירק שמנסה למצוא עצמו בתוך המסגרת הקיבוצית לכדי כתב אישום כולל. כפי שהעיד לפני שנתיים לא הרבה השתנה במדינת ישראל מאז שנות החמישים ביחס לעולים החדשים ובתביעה מהם לקפל את הזנב ולהעמיד פנים שכל מה שקדם לחייהם בארץ הקודש אינו שווה אגורה. ועדיין, ובגלל זה את "תרנגול כפרות" חשוב להמשיך ולקרוא, אולי יגיע יום שנסיק ממנו את המסקנות.
תיאטרון גשר
תיאטרון רפרטוארי ישראלי בכל מקרה סובל מיחס אמביוולנטי ומהיתקעות במיגזר ועדי העובדים ופנסיונרים, כך שפתיחתו של תיאטרון חדש בתחילת שנות התשעים, ועוד כזה שמושתת כולו על יוצאי ברית המועצות, היתה החלטה שלחלוטין לא מובנת מאליה.
תיאטרון גשר הוקם כתיאטרון דו לשוני שלא התכוון להתנצל אפילו לשנייה אחת על ההישענות על מסורת התיאטרון והתרבות הרוסית, ובשום אופן לא העלה בדעתו להתחנף אל קהל קוני הכרטיסים הישראלי שלא ידוע בסבלנות הרבה שלו.
המהלך שהוכיח עצמו איכותית פעם אחר פעם (גם אם לא תמיד קיבל את ההכרה הכלכלית המגיעה לו), הוציא מתוכו פעם אחר פעם הצגות ששוות כל רגע צפייה וכל שקל מהכרטיס, והשכיל לשלב עם הזמן שחקנים ישראלים מוצלחים שעמדו בקריטריונים הרוסיים הגבוהים שהציב בפני עצמו, השחקנים והקהל שלו ייבגני אריה.
השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף.
גם לכם יש החלטות אמיצות לתרום לנו? ספרו לנו בפייסבוק