נושאים חמים

"Veep": ג'וליה לואי-דרייפוס לא מצליחה לבטל את קללת יוצאי "סיינפלד"

למרות הסגנון הייחודי והתפיסה החדשנית, "Veep" עם ג'וליה לואי-דרייפוס לא מצליחה להתמודד עם העובדה שהמציאות הפוליטית כיום עולה על כל דמיון

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

קללת יוצאי "סיינפלד" היא מן הגדולות בעולם הטלוויזיה האמריקאית: על אף ואולי בגלל שזו היתה אחת הסדרות המצליחות בכל הזמנים, איש מכוכביה לא הצליח למנף את ההופעה בה בהמשך הקריירה שלו. ג'וליה לואי-דרייפוס היתה הקרובה ביותר לכך, אבל גם הסדרות הלא כושלות יחסית שאותן נשאה לבדה על גבה, "כריסטין הישנה" למשל, לא התעלו, בלשון המעטה, לתהילת העבר.

באותה מידה שעננה כבדה מרחפת מעל ותיקי "סיינפלד", כך גם מאפיל צל כבד על מוסד סגן הנשיא מאז הכהונה של דן קוויל ב-1988 והכמעט-כהונה של שרה פיילין עשרים שנה לאחר מכן. השניים הפכו את התפקיד לספק המבוכות הרשמי של הפוליטיקה האמריקאית בכלל ושל המפלגה הרפובליקאית בפרט, וכתוצאה מכך בחירתו של מספר 2 הפכה לרגישה עוד יותר מזו של המנהיג עצמו. לא פלא אם כך שמיט רומני עורך עתה מבחני התאמה מדוקדקים לכל אחד מן המועמדים לעמוד בצדו כדי לחסוך מעצמו את הפארסה שהיתה מנת חלקו של ג'ון מקיין.

"Veep", הסדרה החדשה מבית היוצר של HBO שעולה היום (רביעי) בישראל, מאחדת בין קללת יוצאי "סיינפלד" וקללת סגני הנשיא. ג'וליה לואי-דרייפוס מגלמת בה את האשה השנייה בחשיבותה בוושינגטון, וכשם שהיא עצמה מנסה להוכיח כי למרות כשלי העבר גם בוגרי סדרת הפולחן יכולים להצליח באופן עצמאי, הדמות שלה מקווה לשכנע את אמריקה כי גם לנושאים בתפקיד שלה יש חשיבות ציבורית.

וויפ (יח"צ)
מערכת שבה היועצים חשובים יותר מן המנהיגים. מתוך "Veeo"

לואי-דרייפוס היא לא האושיה הבולטת היחיד מאחורי הסדרה: שם מעניין לא פחות הוא היוצר שלה, ארמנדו יאנוצ'י הבריטי, מי שיצר במולדתו את סדרת הפולחן "In The Thick of It" וגם את הגרסה הקולנועית שלה "בסוד העניינים", שעליה קיבל מועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד. בגלל כל אלה, הוליווד חשקה זה מכבר בייבוא שלו, והנה זה סוף כל סוף קרה.

באותן יצירות, השכיל יאנוצ'י לגבש סגנון ייחודי, לבטח בעולם הטלוויזיה הפוליטית, והוא שומר עליו גם כאן: צילום בסגנון סינמה וריטה, כזה שמדמה קולנוע תיעודי המשקיף במציאות בלי שום ניסיון להתערב בה או לתמרן אותה; חילופי דברים מהירים, שנונים ועוקצניים במיוחד; ובמקום התמקדות בדמותו של מנהיג פוליטי אחד או באינטרקציה בינו לפקיד או שניים, כפי שהיה ב"כן, אדוני ראש הממשלה" למשל, יצירת פסיפס עשיר של יועצים למיניהם המקיפים אותו ומתגלים כדומיננטיים הרבה יותר ממנו.

דרך כל אלה ניסה יאנוצ'י לחשוף בצורה אמינה אך סרקסטית את האבסורדיות והצביעות של המערכת הפוליטית בימינו. לכן היה רק הולם שיתמקד במוסד סגנות הנשיאות, דבר שטרם נעשה בטלוויזיה האמריקאית. אחרי הכל, איש בימינו עוד לא הצליח להגדיר את המהות המדויקת של התפקיד הזה, בטח לא אלה שממלאים אותו או שואפים אליו. לכן, למרבה האבסורד, מי שנושא בו מתנדנד בין מעמד האיש שעלול להתבקש ללחוץ על הכפתור האדום ברגע קריטי ובין סטטוס של צעצוע סמלי ותו לא.

אם כך, "Veep" לא רק מאפשר ליאנוצ'י לשמר את הסגנון הייחודי שלו, אלא גם לפתח אותו למחוזות חדשים. נוסף לאפשרות לעסוק במוסד סגנות הנשיאות, משהו שמן הסתם לא קיים במולדתו, האופי של התרבות האמריקאית מעניק לו מרחב פעולה ושלל מטרות טריות לירות בהן חיצים.

veep (yes)
האישיות השנייה הכי קרובה לכפתור האדום או סתם קישוט סמלי? מתוך "Veep"

הרבה יותר מאשר באי הבריטי ובכל מקום אחר בעולם, השפה היא עניין רגיש באמריקה, וחוקי הפוליטקלי-קורקט האדוקים מעניקים בה תוקף לאמרה "חיים ומוות ביד הלשון". בהתאם לזאת, הפרק הראשון של "Veep" מתמקד בפליטת פה תמימה של סגנית הנשיא, שחוטאת שלא במכוון בשימוש במילה "מפגר" ובכך יוצרת שערורייה ציבורית מיותרת לחלוטין, מהסוג שיכולה להתרחש רק בארצות הברית.

אך אף שיאנוצ'י מצליח גם לשמור על מגע ידו הייחודי וגם להתחדש, משהו ב"Veep" בכל זאת לא עובד, ושני פרקיה הראשונים היו צולעים. יש לכך שתי סיבות – האחת תלויה בו, והאחרת לא.

הסיבה שתלויה בו היא האיכות הפושרת של עיצוב הדמויות בסדרה. לואי-דרייפוס לא מצליחה בינתיים לגבש לסגנית-הנשיא אישיות חזקה ומעניינת מספיק. בעת התבוננות בה, הזיכרון הציבורי מעלה בעיקר את הדמויות של איילין, של הילרי קלינטון ושל שרה פיילין (בעצמה ובגילומן של טינה פיי וג'וליאן מור), וכל אחת מאלה מעניינות בהרבה מן הגיבורה פה. זו הולכת כאן לאיבוד - גם בגלל איכות הכתיבה והביצוע ההתחלתית שלה, וגם מפני שכל פרק נמשך 26 דקות בלבד, ובזמן כה מועט, היא נבלעת בחצי-תריסר הדמויות שמסתובבות לה בין הרגליים.

וויפ (יח"צ)
דמויות המשנה לא מרשימות, ולפעמים גם מעיקות. מתוך "Veep"

הצרה היא שגם כל אותן דמויות משנה לא מצליחות להותיר חותם ולהתעלות מעל הקלישאות של יועץ התקשורת הצעיר וחסר העקרונות/ רודף השמלות/ נטול הכישרונות. באשמת הליהוק הלא אטרקטיבי, חלקן אף מעיקות.

על כך אולי יצליח יאנוצ'י להתגבר בהמשך העונה, אבל עם הבעיה האחרת יהיה לו קשה יותר להתמודד: הבעיה היא, שקשה מאוד ליצור קומדיה בדיונית על הפוליטיקה האמריקאית בימים שבהן המציאות אכן עולה על כל דמיון.

שני הפרקים הראשונים ב"Veep" עשו מאמץ יצירתי ניכר להמחיז תקריות ממשלתיות וציבוריות למיניהן, אבל הן פחות עסיסיות ומשעשעות מכאלה שאנו יודעים כי קרו באמת. ככה זה בעידן שבו אחורי הקלעים כל כך חשופים, וכל כך הרבה מן הפעילות הפוליטית מתרחשת ברשתות חברתיות, החושפות לעתים את העילגות, השטחיות וקלות הדעת של כמה מנבחרי הציבור או של כלי השרת שלהם.

וויפ (יח"צ)
פחות מצחיק מרוב חשבונות הטוויטר בפוליטיקה האמריקאית. מתוך "Veep"

לכן, כדי ליצור את תחושות האבסורד שסדרה זו מבקשת לעורר, ייתכן שמספיק היום פשוט לתעד את המציאות כהלכתה. כך עשו למשל "לקוח 9" ו"Game Change", סרטים שהתבססו על אירועים אמיתיים בצורה רצינית וקורקטית לגמרי, אבל חשפו במערכת קלקלות כה גדולות, עד שהצופה כבר לא ידע אם לבכות או לצחוק. אמנם הורגשה מגמת שיפור בין בכורת "Veep" לפרקה השני (שכבר הוקרן בארצות הברית), ועדיין הבדיון שבה לא מדגדג את האמת שהיתה בשני הסרטים הללו.

אז "Veep" מתנהלת בקצב טוב ובהחלט ברת צפייה. היא גם תשביע את רעבונם של חובבי הפוליטיקה האמריקאית בין סופו המעשי של המירוץ הרפובליקאי לתחילתה הרשמית של המערכה על הנשיאות, אבל בשלב זה מצבה אינו טוב יותר משל הקמפיין של רומני – יציב, אך מדשדש.

בלעדי: ארמנדו יאנוצ'י מדבר עם וואלה! תרבות

"Game Change": למה הסרט על שרה פיילין היה מעניין יותר מ"Veep"?

* "Veep" תשודר מהיום ומדי רביעי ב-yes OH ב-21:30