כל אדם לעצמו
שלושה משפטים שנאמרים בפרק מסכמים את התמה המרכזית שלו: הראשון הוא השיחה בין קופר לרוג'ר בתחילת הפרק במעלית. "איזה מן ספורט זה דיג? תחרות בין האדם לדג?", שואל קופר, ורוג'ר עונה לו: "זו תחרות בין אדם לאדם". גם כשאתה יושב בשקט מול הים, אתה משווה את עצמך למישהו. המשפט השני נאמר בסוף הפרק על ידי בטי בארוחת חג ההודיה, וצופן בחובו את אותה התובנה: "אני מודה על כל מה שיש לי, ושלאיש אין משהו טוב יותר". דגש על הסיפא, כן?
את המשפט השלישי אומר רוג'ר לפגי במעלית, אחרי שהיא כועסת שנתן עבודה לגינסברג ולא לה: "כל אדם לעצמו". בראיון לפני תחילת העונה, אמר מתיו ויינר, יוצר הסדרה, שזו התמה המרכזית של העונה כולה: כל אדם לעצמו.
זהו פרק על קנאה, על אגואיזם, על רמיסת האחר למען האושר שלך. זה מה שמניע את בטי, את רוג'ר ואת דון שעומדים במרכז הפרק. אבל גם את פגי ביחס לגינסברג, את גינסברג ביחס לדון ואת ג'וליה, חברתה של מייגן, כלפי מייגן. יש בפרק הזה הרבה טקסט ומעט סאבטקסט, וזה לא נאמר כמחמאה. והטקסט צועק בבירור, יותר מדי בבירור: אנחנו רוצים יותר בסבלם של אחרים, מאשר באושרנו שלנו, אבל התוצאה, בסופו של דבר, תהיה אותו דבר: אומללות. כל אדם לעצמו.
בטי
קל להצביע על המהלך הנפשי הפנימי שמניע את בטי. קודם היא רואה את הדירה המגניבה של דון ומייגן, לאחר מכן היא בוהה בקנאה בגוף המושלם של מייגן כשהיא מתלבשת, ולבסוף היא קוראת בעיניים מזוגגות את מכתב האהבה שהשאיר דון למייגן.
הדלק המניע של המהלך הזה הוא הערכה עצמית, או יותר נכון חוסר הערכה עצמית. "אנו מזינות את עצמנו לא רק באוכל, אלא גם בביתנו, במשפחתנו, באושר שלנו", אומרת המנחה בחוג שומרי המשקל. בטי מביטה במייגן ורואה את עצמה: הבית שלה פחות יפה, על הגוף שלה אין מה להרחיב, תרתי משמע, וגם בבחירת בן הזוג היא חשה כישלון. כשהנרי אומר "הימרתי על הסוס הלא נכון", קשה שלא לשמוע את בטי חושבת כך במקביל.
כל זה גורם לבטי לשלוח זריקת רעל מדוייקת עם אפקט כפול: לספר לסאלי על אנה זה לסכסך לא רק בינה לבין אביה, אלא גם בין מייגן ובין דון, מתוך הנחה שמייגן לא יודעת על אנה. המהלך הזה נכשל והתוצאה היא אומללות. הקשר בין האומללות למשקל ברור: בשבוע הזה בטי לא ירדה גרם. אבל כדאי לשים לב אושר גדול לא נמצא גם בצד המנצח, אצל דון ומייגן.
ויש גם את סאלי. במקום להתעמת עם אמה על התרגיל שעשתה (כפי שהתעמתה עם מייגן ודון) , היא משקרת לה שדון הראה לה תמונות של אנה. המניפולציה של סאלי מעידה על התבגרותה, היא כבר לא ילדה קטנה, אבל היא מראה שסאלי למדה את השיעור: כל אדם לעצמו, גם על חשבון אמא שלו. ומי שמקלקל אותה הם הוריה. היא בסך הכל לומדת מאביה ואמה. ועוד עניין אחד: היא לעולם לא תבטח עוד בהוריה כי שבטחה עד כה.
רוג'ר
המשפט "כל אחד לעצמו" צריך להיות ההגדרה לערך "רוג'ר סטרלינג" באנציקלופדיה. לכן אין זה מפתיע אותנו שהוא משתמש בגינסברג כדי להשיג את יינות מנישביץ כלקוח, שרוצים למכור יין לא רק ליהודים, "אלא גם לאנשים נורמליים", כדבריו. גם לא מפתיע אותנו שהוא פונה לג'יין באותו עניין. אנשים הם אינסטרומנטים בעולמו של רוג'ר, ואינסטורמנט יהודי מתאים למטרה יהודית. לפחות הוא משחק לפי הכללים, ומשלם להם. 200 דולר לגינסברג, דירה לג'יין.
אבל אפילו רוג'ר מתעלה על עצמו כאן. נקודת השבר היא הפלירט בין מנישביץ הבן לג'יין. לא משנה מה יש לרוג'ר, הוא לא יכול להיות מאושר אם מישהו ייקח את מה שהוא כבר ויתר עליו. הזיון עם ג'יין בדירתה החדשה, והשימוש במברשת השיניים שלה הם אקט סימון טריטוריה מספיק ברור. טוב שהוא לא השתין לה על השטיח.
בניגוד לבטי, המניפולציה של רוג'ר הצליחה לו, אבל אנו רואים שהתוצאה היא אותה תוצאה: אומללות. לא רק ג'יין גם רוג'ר לא נראה מאושר בסופו של יום. ועוד דבר: ג'יין לעולם לא תבטח בו עוד.
דון
כמו בטי, הערכה עצמית היא הגנרטור מאחורי הפעולות של דון. הנה הוא מנסה לחזור שוב לעבודה קריאייטיבית, מזיע בלילות סוף השבוע ומחלץ דבר אחד טוב בעוד גינסברג מפליץ רעיונות מהגרב וממלא איתם מחברת שלמה. במקום להיות מרוצה מצוות הקריאייטיב שהוא חונך, כפי שמציעה לו ג'ואן, הוא מתחרה בהם. אבל זו תחרות לא הוגנת: הוא קובע את הכללים. למשל שלא תהיה תחרות בכלל.
אבל גם דון מתעלה על עצמו. סצינת המעלית עם גינסברג היא בלתי נשכחת. גינסברג חצוף, נכון, אבל המשפט של דון הוא משהו שאף עובד לא יכול לשמוע מהבוס שלו: "אני לא חושב עליך בכלל". וגם כאן התוצאה היא אומללות משני הצדדים. ועוד דבר: גינסברג לעולם לא יבטח עוד בדון.
אפילוג
הכל, בסופו של דבר, מושלך על דון, כמו בפרקים רבים. דון מבצע מניפולציה כלפי גינסברג, אבל הוא גם קורבן למניפולציה של בטי. המניפולציות של שניהם הופכות את סאלי למניפולטיבית. דון, מלבד היותו דמות, הוא מטאפורה לאמריקה, או לכל אדם בעולם המרבי. דון הוא כמו כל אחד. כל אחד הוא מניפולטיבי, וקורבן למניפולציות, ונעדר מודעות עצמית שמורישה את המניפולציה הלאה לדור הבא.
כדאי לשים לב גם לשימוש של ויינר במעליות בפרק, לפחות שלוש פעמים: סצינת ה"דיג הוא ספורט" בהתחלה, השיחה של רוג'ר ופגי (כל אדם לעצמו), והשיחה בין גינסברג לדון (אני לא חושב עליך כלל). אנשים נכנסים למעלית יחד כי אין להם ברירה. הם מנהלים שיחה כביכול אינטימית, אבל בסופו של דבר כל אחד לעצמו.
קטנות
בסיום הפרק מייגן לא רוצה לפתוח חלון, כיוון יש התרעה על "ערפיח רעיל". אין ספק שענן רעיל הוא מטאפורה לפרק כולו, ומתכתב עם שמו (צללים אפלים), אבל מדובר גם באירוע אמיתי לחלוטין: הוא התרחש בסוף השבוע של חג ההודיה ב-1966 וגרם למותם של 169 בני אדם.
שתי סצינות מופלאות שאי אפשר שלא לציינן: בטי משפריצה קצפת לפה, ויורקת אותה בכיור. וקופר שומע לראשונה שרוג'ר נפרד מג'יין, מביט בשעונו ושואל: "כבר?".
חייבים להזכיר גם את הפנטזיה המינית של פיט על בת', שנובעת מתוך ההתמוגגות שלו על אזכורו הצפוי בניו יורק טיימס. רק דבר אחד מחרמן את פיט: הוא עצמו.
ואגב, הנה הכתבה המקורית בה לא הוזכרה כביכול SCDP.
שם הפרק הוא "צללים אפלים". יומיים לפני שידורו בארה"ב, יצא לאקרנים שם סרטו של טים ברטון בכיכובו של ג'וני דפ בעל אותו השם, המבוסס על אופרת-סבון גותית ששודרה בארה"ב בין השנים 1966 (בה נמצאת "מד מן" כיום) ל-1971 ופרק הבכורה שלה שודר ב-27 ביוני 1966, חמישה חודשים לפני הזמן בו נמצא הפרק הנוכחי של הסדרה.
הטריילר לסדרת הטלוויזיה:
ברשת מיד נפוצו תיאוריות קונספירציה על כוונת מכוון ובהאפינגטון פוסט אף נאמר שבחזרות שמייגן עורכת עם חברתה, היא יורדת על הסדרה ("זה אמור להיות מפחיד? זה הדבר הכי גרוע שראיתי בחיים שלי") בהתאם לביקורות הגרועות שהסרט קיבל. עם זאת, אין לכך אישור חותך בפרק וכן קשה להאמין שבתוך אי הוודאות בה צולמה הסדרה לפני חודשים, הוקדשה מחשבה לתזמון הפרק בהתאם ליציאת הסרט של ברטון.