לפחות עבור יהלי סובול, ההחלטה להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו באה בזמן. לא שלסובול יש משהו נגד בלאו, זהו פשוט מקרה שמאשש בדיוק את מה שהוא מתרה עליו בספרו החדש "אצבעות של פסנתרן". למעשה, סובול עצמו משתמש במקרה שמזכיר מאוד את פרשת ענת קם ומסביר שהסוף לחופש הדיבור והדעה קרוב מאוד, כפי שמבהירה דמות אחת לאחרת: "אני מקווה שאתה מודע לזה שבעקבות תקנות החירום, התירוץ של חיסיון עיתונאי לא תופס בכלל כשמדובר בביטחון המדינה".
"תל אביב, אחרי המלחמה הבאה", היא שורת הכניסה אל הספר. בעוד אנחנו מדברים, לעתים בהנאה בלתי מוסתרת, על החשש מהאיום האירני, סובול לוקח כבר צעד קדימה ומסתכל מעבר, אל הצד השני של הרי החושך. זהו לא עולם שמתרחש ב-2050 או ב-2525, אלא ממש היום, בעשור השני של המילניום השלישי. יש בו את אותם אייקונים ואלמנטים תרבותיים שאנחנו מכירים, אבל זו לא אותה תל אביב ולא אותה מדינת ישראל. תל אביב של סובול היא עיר שסועה ומרוסקת, שמנסה להתאושש מההפצצות שהותירו הרס רב באבן גבירול ובדיזנגוף. בעקבות המלחמה הזו, גם המדינה שלנו הפיקה את הלקחים והופכת להיות משהו אחר, הכי רחוק מדמוקרטיה.
יואב קירש הוא פסנתרן מוערך אבל מאוד מפוספס. הסוכן האיטלקי שלו פאולו מבטיח הרים וגבעות בקריירה בחו"ל, אבל מישראל שאחרי המלחמה לא יוצאים בלי אישור מיוחד, אישור שקירש לא מצליח לארגן. לאחר רסיטל התנדבות שבו ניגן, פוגש יואב זוג מבוגר ואמיד ומקבל ממנו הצעה מעניינת. במקביל, אשתו חגית, עורכת וידאו במערכת חדשות, מוצאת את עצמה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ונקלעת למרכזה של פרשייה שהמדינה מנסה להשתיק. תחת מנגנון השלטון החדש והלא מוכר, זו שאלה של זמן עד שהשניים יסתבכו.
סובול יודע כיצד לספר את הסיפור. הוא מצליח לנגן את אהבתו למוזיקה ולמחות על סתימת פיות, אבל לא עושה זאת בצורה צעקנית ומתנשאת. בדרכו הפשוטה הוא מייצר תמונה שרובנו לא מעזים אפילו לחשוב עליה, ובה סביבה שמזכירה את ברלין שלפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, עם משטרה שנוקטת בשיטות הגסטאפו ואוכלוסיה שמבססת את חייה על פחד והלשנות. העלילה זורמת בקצב נעים ואמין, גם כשהיא מציגה מציאות שקשה לקבל.
כבר בפתיחה סובול מצביע על הכיוון שאליו הספר הולך: "בשעה שניגן עלה בראשו מראה שראה בדרכו לאולם: במורד שדרות ח"ן ניצב בניין שחזיתו גולחה לגמרי על ידי טיל שהתפוצץ בקרבתו זאת הייתה תמונה שנראתה כלקוחה מאלבום של צלם מלחמות, כמעט נקייה מכדי להיות אמיתית". התיאורים העשירים של עיר קרועה, שהייתה עד לא מזמן המקום המוגן ביותר במזרח התיכון, והחיבור בין פיצוציות ומסעדות יוקרה למעקבים והלשנות על אזרחים תמימים כמעט בלתי נתפשים, אבל סובול מצייר אותם בקווים מדויקים.
כאן ראוי להתעכב על אחד מגיבורי הסיפור והאיש שמחבר יותר מכל, אולי, בין תל אביב 2012 (ואילך...) לברלין 1933-1945. רב פקד איציק לוי הוא קצין שהפך מחוקר שחיתות מוערך לזרוע הפחדה נגד אזרחים. לוי בז לתפקידו החדש ומתקשה להכיל אותו. הוא לא מרגיש בנוח מהפללתם של אנשים שלא עשו דבר, אבל אין לו ברירה אלא להתיישר עם הנהלים החדשים. הוא ממשיך לשרת כבורג בידי השלטון, עד שזה הופך להיות מעבר ליכולותיו. כשלוי מבין שהוא רק עוד פיון במערכת דיקטטורית ומושחתת, הוא משאיר את המפתחות בידי העוזר החדש שלו ארז וילנר, שמתמסר ברצון לאכזריות בתפקידו החדש כחוקר ראשי. לוי מייצג את בעלי התפקיד המצפוניים יותר בגרמניה הנאצית, אלה שידעו, ראו, התנגדו ולא עשו דבר נגד המערכת. את ההקבלה עורך סובול כבר במשפט ההיכרות עם לוי (עמוד 22): "רב פקד איציק לוי ישב מול משוררת זקנה, מופרעת, שתיארה באוזניו באריכות את ימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר. למרות הכחשותיו הנמרצות של הסגן ניצב הוא הרגיש את זה בבירור קוברים אותו חי".
מותר להרעיף מחמאות רבות על סובול. גם אם נראה מוקצן, הספר מציג בצורה מעניינת תרחיש אימים שבעיני קבוצות לא מעטות של אנשים, בעיקר מהשמאל הישראלי, עלול להתרחש. אלא שלמטבע הזה יש צד שני. הבעיה המרכזית היא שסובול נותן למסר להשתלט, עד שהוא הופך למרכז הסיפור עצמו. זה לא רק מחליש מאוד את הטיעון שהוא מעלה, אלא גם יוצר את הרושם שסובול נקלע למבוי סתום ופשוט לא ידע איך לשזור יחד את כל החוטים שטווה בעלילה. קצת חבל, משום ש"אצבעות של פסנתרן" יכול היה להפוך למסמך חשוב ורווי משמעות. במקום זאת, יצא לו ספר יפה שכנראה יישכח מהר מאוד. מקסימום עד המלחמה הבאה.
"אצבעות של פסנתרן"/יהלי סובול, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 224 עמודים
מה חשבתם על הספר של יהלי סובול? ספרו לנו בפייסבוק
שבוע הספר 2012: הספרים השווים שיוצאים בחג הספרות
שבוע הספר 2012: אירועים מומלצים