ישראל היא המדינה היחידה עד כה שבה "בשם הכסף" זכה בהפצה מסחרית רחבה, וסביר להניח שכך זה יישאר. אחרי הכל, מדובר במותחן גנגסטרים סוג ז', שבלשונם העממית של גיבוריו, אפשר לגרד שכמותו ארבע בשקל מן המדפים האחוריים של נטפליקס ושל ערוצי הסרטים. רק כאן ניתן למצוא בו עניין מיוחד, שכן גיבוריו הם ישראלים שהיגרו לארצות הברית, מפיקיו הם כאלה ומעל הכל, מככב בו, לראשונה בתפקיד גדול דובר אנגלית, יהודה לוי.
לוי מגלם את בן דמותו של אייזיק שומוף, איש העסקים הישראלי-אמריקאי שיזם ומימן את הפקת הסרט מתוך רצון להנציח את סיפורו. זוהי כמובן תשוקה לגיטימית, אך הבעיה היא שקורות חייו לא מעניינים במיוחד.
אלה מתחילים בתל אביב של שנות השבעים, עת הגיבור מוצא עצמו בחברה רעה. רגע לפני שיילכד גם הוא במעגל פשע ללא מוצא ואולי אף ימצא את מותו, הוא עובר לקליפורניה במהלך סטייל "הנסיך המדליק מבל אייר", ומתחיל לנהל חיים שלווים כמוסכניק.
אך השלווה מופרת בשלב מוקדם, כיוון שטיפוסים מפוקפקים עושים את דרכם גם למוסך שלו, ושוב מאיימים לגרור אותו חזרה לעולם הפשע. הוא, מצדו, מצליח להשיב להם מלחמה שערה, ואף פעם לא להיות עם יותר מרגל אחת בצד הלא נכון של המסילה.
כלומר, "בשם הכסף" הוא לא יותר מסיפור על מישהו שכמעט הפך לגנגסטר. זו בדיוק הבעיה שלו, שכן הכל בו "כמעט", ושום דבר לא באמת קורה בו. עוברות ארבעים דקות והוא כמעט הורג מישהו. עוברות ארבעים דקות - והוא כמעט מצטרף למאפיה. עוברות ארבעים דקות והוא כמעט מאבד את כל מה שיש לו, אבל זה לא קורה, והסרט נגמר לפני שהיתה בו איזושהי התרחשות דרמטית באמת. אומרים שלפני כל עלייה צריכה לבוא ירידה, וזו עצה שמככבת גם בכל ספר הדרכת כתיבת תסריט, אך כאן הכל מתנהל בקו ישר.
חמור מכך, התסריט הקלוקל של "בשם הכסף" זוכה לביצוע רדוד. עבודת הבימוי של אלי קנר מנסה לחקות סרטי פשע בסדר הגודל של "החבר'ה הטובים", אך בשפתם של המוסכניקים המככבים בו, התוצאה נראית כאילו ילד בן 15 לקח את האוטו של סקורסזה, עשה כמה סיבובים לא נכונים ודפק אותו בעץ. בהתאם לכך, ערכי ההפקה כאן נמוכים, תעלולי העריכה חובבנים והשימוש בשירי אייטיז אקלקטי ולא מתאים. כל אלה מקשים על הצפייה בסרט, שאין בו שום ערך מעבר לממד הקוריוזי.
לפיכך, גם לא היה ממש בכל אותן כותרות ברוח "יהודה לוי כובש את הוליווד" שהתפרסמו פה ושם לפני תחילת צילומי הסרט. קודם כל, כמובן, מפני ש"בשם הכסף" נעשה בשולי-השוליים של תעשיית הקולנוע האמריקאית ולא ייצא מהם, אבל גם מסיבה אחרת: יש במותחן הקצר הזה (קצת יותר מ-80 דקות) כל כך הרבה דמויות משנה, קווי עלילה וקפיצות בין זמנים, וכל כך מעט מטען דרמטי, שקשה לומר אפילו שלוי מצליח לעצב דמות.
זה לא אומר חלילה שיש דופי בתצוגת המשחק של לוי. נכון, נכון, ידוע שאין תפקידים קטנים אבל כאן אין תפקיד בכלל, בשום גודל, ולאור האפסיות של חומר הגלם, לא יהיה זה הוגן לשפוט את השחקן הישראלי.
כבר בגיחתו הקצרה ל"מינכן" של סטיבן שפילברג אפשר היה להתרשם כי לוי ניחן בכריזמה ובנוכחות הדרושה כדי לשאוף לבנות קריירה בהוליווד, וכיוון שגדל בדרום אפריקה, אנו יודעים כי גם יש לו את האנגלית הדרושה לכך. "בשם הכסף" לכאורה נותן לו הזדמנות ראשונה להוכיח כי הוא מסוגל לזאת, אבל לא באמת מספק לו אתגרים ולכן אי אפשר לראות בו את המבחן האמריקאי של השחקן, ונותר רק לייחל כי יקבל צ'אנס נוסף והפעם ראוי.
"בשם הכסף", בסיכומו של דבר, אינו קרש הקפיצה של לוי וגם לא שום דבר אחר ראוי לציון, ובכל זאת עושה הרבה רוח במהלכו וגם מסתיים בצורה יומרנית בציטוט של המשורר האמריקאי רוברט פרוסט. משעשע למדי להיתקל בפיסת פיוט קלאסית כזו בסופו של מוצר בסדר הגודל הזה. לנוכח עיסוקו בישראלים שירדו לאמריקה בשנות השבעים, מתבקש היה לחתום אותו דווקא בציטוט הרלוונטי של יצחק רבין מן התקופה, שמגדיר היטב את איכותו "נפולת של נמושות".
"בשם הכסף": איפה ומתי רואים?
רוצים לראות עוד את יהודה לוי על המסך הגדול? דברו על זה בפייסבוק שלנו