הפעם, זה נגמר בלי סקנדלים: בניגוד לשנה שעברה, הכרזת הזוכים בתחרות המקומית של פסטיבל הקולנוע הירושלמי לא עוררה כל תרעומת, והיתה צודקת והוגנת. מי שקיבלו את הפרסים העיקריים, היו ראויים לכך. בין השאר, בלטו בהם שני סרטים שהוקרנו ביום האחרון של התחרות, חמישי. לכן, לא דנו בהם כאן בסיכומים היומיים, וזו הזדמנות לעשות זאת. הכוונה היא ל"שרקייה" של עמי ליבנה, שקיבל את פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר, וכן את פרסי העריכה והצילום; ו"גן עדן" של רן טל, שקטף את פרס הבימוי בתחרות התיעודית.
"שרקייה", שליבנה ביים על פי תסריט של גיא עפרן, מציג את סיפורו של קאמל, מאבטח בדווי החי בכפר לא מוכר בין באר שבע ודימונה, ונאבק נגד צו ההריסה שהוצא למקום. הוא חי במדבר, במובן המילולי והמטאפורי של הביטוי, והסרט עוקב אחר השוטטות חסרת המוצא שלו במרחב הזה, בצורה שבתחילה מעוררת חשד כי מדובר במעין קלישאה של מוצרי פסטיבלים הרי דרמה על בן מיעוטים שהולך והולך בשממה נשמעת כמו ניסיון להעתיק את האחים דארדן לנגב.
אך בשלב מוקדם, מתברר כי ב"שרקייה" אין שום דבר מאולץ, מלאכותי או ריקני, וגם לא פטרוני או מתנשא. הודות לעבודת הבימוי של ליבנה, התסריט של עפרן ותצוגת המשחק של עדנן אבו ואדי בתפקיד הראשי, התוצאה יפה, אותנטית, מדויקת וסוחפת. חשוב מכל, יש בה אמירה, שכל האמצעים הצורניים והתסריטאים מכוונים רק לה: הוא מראה באיזה מעגלים נטולי תקווה לכודים "האחרים" של החברה הישראלית, וכיצד זו מחבקת אותם רק כשנוח לה, ומקיאה אותם מתוכה בשאר הזמן.
בהקשר זה, הקרנת הבכורה המקומית של הסרט ביום חמישי זימנה רגע שקשה היה להכריע אם הוא יותר אבסורדי או מרגש. באחד מן המוקדים המרכזיים של העלילה, מפברק הגיבור אקט הירואי, רק כדי שיראיינו אותו לחדשות ערוץ 2, ותהיה לו הזדמנות לשאת דברים למען כפרו מול כל האומה. הוא משכיל לפרוק למיקרופון את שעל לבו, אך מובן כי בשעת שידור הכתבה, מתגלה כי אמירותיו נחתכו החוצה. בפסטיבל עצמו אין צנזורה שכזו, ולכן אבו ואדי זכה לעלות על הבמה ולשאת פני הקהל את נאומו למען מקום מגוריו. אז הנה, תמיד אומרים שהבדיון מאפשר לנו להגשים דברים שלא ניתן לעשות במציאות, אבל הפעם, דווקא ההפך היה נכון.
עתה נותר רק לקוות כי קולו של אבו ואדי ושל הסרט יהדהד גם מעבר לפסטיבל. עד הצגתו בפסטיבל בירושלים, המפיצים המקומיים לא מיהרו להסתער עליו ולכן טרם הוסדר עניין הקרנותיו המסחריות. מה לעשות, בעלי בתי הקולנוע יודעים שגם התל אביבים לא ירוצו לראות דרמות על בדויים. אך כעת, בעקבות הזכייה בירושלים, שמתלווה לכל התשבוחות בקאן וברלין, יהיה קשה יותר להתעלם מ"שרקייה", ואפשר להאמין כי בקרוב גם מי שפספס אותו בעיר הבירה יזכה להתענג עליו.
ביום חמישי הוצג בפסטיבל לראשונה גם "גן עדן", סרטו של רן טל ("ילדי השמש"), הנקרא על שם הסחנה, שאם מסתכלים בה היטב, אכן יש בה משהו נשגב, כמו במקום ההוא בשמים. זה סרט שכולו התבוננות והקשבה. טל מביט בנופשים והרוחצים בגן הלאומי, ואלה מדברים איתו, וחושפים בפניו ובפנינו את צפונות לבם. תהליך ההזדככות שהם עוברים בשעת הווידוי הזה, חופף להיטהרות הפיזית שהם חווים בשעת הרחצה במימי הנחל החוצה את הסחנה.
היפה הוא שסיפוריהם של אותן דמויות אינם בהכרח אקזוטיים, מופלאים, מאלפים או אפילו בעלי פואנטה. הם ארציים למדי, והכוח שמתפרץ מתוכם נובע מהדרך שבה הם מספרים אותם, ובעיקר מהצורה שטל מציג זאת. הוא משכיל ליצור הרמוניה מוחלטת עם הטבע ולקבע מבט שהוא כה צלול, עד שגם הצופים מרגישים כאילו הם רוחצים במים.
הארציות של הסיפורים השונים מאפשרת גם לסרט לתפוס איזושהי תמצית של הוויה ישראלית ושל קיום אוניברסלי בכלל. בגלל כל אלה, כדאי יהיה למי שפספס את "גן עדן" בירושלים לראות אותו בשידורו הקרוב ב-yes דוקו, ואפשר גם לייחל שקודם לכן תהיה הזדמנות לראותו באחד הסינמטקים. את החוויה הוויזואליות שיצרו כאן טל וצלמיו דניאל קדם ואיתי מרום, ראוי להעריך על מסך גדול.
לסיכום הפסטיבל, אפשר לומר כי התחרויות לסרטים עלילתיים ארוכים ותיעודיים שבו היו השנה מוצלחות. בניגוד לשנים עברו, הפעם לא היו בהן נפילות חובבניות, ומרבית היצירות שהוקרנו במסגרתן היו טובות ומעלה.
דברים אלה לא אמורים לגבי תחרות הסרטים הקצרים, שהיתה לא אחידה ברמתה אולי פשוט מפני שנבחרו לה לא פחות מ-18 סרטים. אמנם כעשרה אחוזים מן הכמות שהוגשה לה, ועדיין יותר מדי. ובכל זאת, היו בתחרות כמה רגעים יפים, ושם אחד היה קשור בשניים בהם: רותי פרי-בר, בוגרת סם שפיגל, שערכה את "קרב עיניים" של אורית פוקס וביימה בעצמה את "שיחות אחרונות", שני הסרטים הטובים מבחינתי בתחרות.
לכאורה, "קרב עיניים" היה עוד סרט ישראלי על אונס, מה שהפך לקלישאה מספר אחת של "קולנוע האיכות" באופן מדהים למדי, תוך פחות מ-48 שעות, ראינו בפסטיבל ארבע סצינות דוברות עברית שכאלה. אך למעשה, הוא הרבה יותר מזה זוהי יצירה רפלקסיבית, התוקפת את הריחוק הסדיסטי שבו קולנוענים נוטים לצלם מעמדי זוועות, ומראה כי הבמאי לא יכול לנתק את עצמו מן המציאות, ובסופו של דבר תמיד יהיה חלק ממנה. פוקס, הודות לכישורי הבימוי והכתיבה שלה וגם בזכות העריכה של פרי-בר, עושה זאת בדרך מרתקת ובעיקר נבונה להפליא. היא מוכיחה שהיא מבינה קולנוע ומבינה אנשים ובעיקר מפנימה את האחריות שיש לה ולמצלמתה. לאור כל זאת, יהיה מסקרן כמובן לעקוב אחר הפרויקטים הבאים שלה.
"שיחות אחרונות" שביימה פרי-בר (פוקס היתה מנהלת הפקה בו), היה יומרני פחות. לא סרט על קולנוע, סתם סרט פשוט על החיים, על המוות ומה שביניהם במקרה זה, סיפורה של צעירה היוצאת בעקבות האנשים האחרונים שאחותה המנוחה התקשרה אליהם.
רבים מן המשתתפים בתחרות הסרט הקצר לא באמת היו סרטים קצרים. הם היו תרגילי בימוי או טיוטות ליצירות ארוכות יותר. "שיחות אחרונות", לעומת זאת, היה סרט קצר כמו שסרט קצר צריך להיות, עם דמות שעוברת תהליך, עם מעגל שנפתח ונסגר, עם התחלה, אמצע וסוף, והכל בו כל כך עדין, יפה ומרגש.
אז גם לפסטיבל היתה התחלה, אמצע ולמרבה הצער גם סוף, ועתה נותר רק לשאת עיניים לפסטיבל הקולנוע החיפאי, שיתקיים בסוכות, וכבר כעת אפשר אולי לסמן את הפייבוריט בתחרות העלילתית המקומית שלו: "למלא את החלל" של רמה בורשטיין, שנאלץ לפרוש מירושלים כדי שיוכל להתחרות בוונציה, סומן בידי מי שראה אותו בהקרנות המוקדמות לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע כסרט המקומי הטוב של השנה, ואם אכן יגיע לכרמל, יעשה זאת על גונדולה עטורת שבחים. מישהו מעז להמר נגדו?
פסטיבל ירושלים: כל הסרטים,כל הדיווחים, כל הזוכים
איזה סרט הייתם רוצים שיזכה להקרנה גם מחוץ לפסטיבל?ספרו לנו בפייסבוק