ב-1970, כשלהקת הדורס חיפשה עטיפה לאלבומה הבא, היא פנתה כמו רבים לפניה לאחד מצלמי הרוק הידועים ביותר של התקופה הנרי דילטס. "הבחורים האלו רצו עטיפת לאלבום וביקשו שאכין להם אחת", נזכר הצלם האמריקאי, ששימש בין היתר גם כצלם הרשמי של פסטיבל וודסטוק. "שאלתי אותם 'יש לכם כותרת?' הם ענו בשלילה. שאלתי 'יש לכם רעיון מה אתם רוצים?" הם ענו 'לא' שוב. ואז הבחור הזה, ריי מנזרק, אמר שבשיטוט עם אשתו בדאונטאון לוס אנג'לס הם ראו מלון ישן ומוזר בשם 'מוריסון הוטל'. חשבנו שזה נהדר וכשחזרנו שבוע אחרי לצלם, הבחור מאחורי הדלפק בלובי אסר עלינו", ממשיך דילטס. "יצאנו החוצה וכבר תכננתי להעמיד את הלהקה מחוץ לחלון הראווה ולצלם, ואז ראיתי אור נדלק בפנים, האור של המעלית. הבחור בדלפק עלה למעלה. צעקתי על הדורס להיכנס מהר לתוך המלון, הם התייצבו שם, צילמתי מהר כמה צילומים ועזבנו".
היום הצילום המפורסם ההוא של דילטס מוצג לצד צילומים רבים אחרים של כוכבים כמו דיוויד בואי, מיק ג'אגר, ג'ון לנון, בוב דילן ואלטון ג'ון בגלריית מינוטאור בתל אביב במסגרת פסטיבל הצילום הבילאומי השני שייפתח ב-2 באוקטובר בנמל יפו. שם האלבום אגב, הפך לשמה של גלרייה המתמחה בצילומי רוקנ'רול בניו יורק שבבעלות דילטס ושנייים מחבריו.
דילטס הוא לא רק צלם, אלא גם מוזיקאי פולק בעצמו, הוא חבר בהרכב Modern Folk Quartet שעבד עם מפיק העל פיל ספקטור. אל הצילום הוא הגיע בהשתלשלות אירועים ספונטנית דומה לזו שהביטה לעולם את אותה עטיפה מפורסמת של הדורס. "באחד מסיבובי ההופעות, נסענו בקרוואן ועצרנו בחנות יד שניה קטנה", מספר דילטס, שהגיע לארץ לכבוד הפסטיבל. "נכנסנו וראינו שולחן קטן עם מצלמות עליו. התלהבנו וקנינו מצלמות בלי סיבה מיוחדת. קנינו קצת פילם והשתגענו מזה. בידרנו את עצמנו כמה שבועות וכשחזרנו הביתה ללוס אנג'לס פיתחנו את הפילם והבנו שמדובר בשקופיות קטנות, אז ארגנו מצגת".
כשדילטס וחבריו הקרינו את התמונה הראשונה על הקיר הגדול, הוא נשבה: "לא יכולתי להאמין. חשבתי שזה קסם. את כל הדברים שראיתי יכולתי להראות לחבריי! אז התחלתי לצלם חברים, אנשים ששרתי איתם, את בנות הזוג שלהם, כל מי שמסביבי. אנשים כמו דיוויד קרוסבי, ניל יאנג, סטיבן סטילס, מאמא קאס כולם עמיתים למקצוע. עשיתי את זה בשביל הכיף ואז הם התחילו להשתמש בזה לעטיפות אלבומים ולצילומי מגזין ואני התחלתי להתמקצע".
מאז צילם דילטס יותר מ-80 עטיפות אלבומים ואינספור תמונות נוספות. לכן קשה לשים את האצבע על האהובה עליו ביותר, אך הוא בהחלט יכול לומר מי האנשים הנחמדים ביותר שזכה לצלם. "פול מקרטני, גרהאם נאש וזמר הקאנטרי גארת' ברוקס", הוא קובע. "שלושת הבחורים האלה הם האנושיים ביותר. אנשים פשוטים בלי יותר מדי אגו. בגובה העיניים. קית' ריצ'ארדס - היה מדהים להסתובב בחברתו בגלל איך שהוא נראה, איך שהוא מתנהג ומעשן. אבל לא נחמד כמותם".
"מאחר ואני מוזיקאי, אני אוהב מוזיקה כמובן ולכן כל מי שצילמתי אז הוא היום גיבור בשבילי. הייתי מעריץ גדול של ג'ימי הנדריקס, קרוסבי, סטילס ונאש, האיגלס, ג'וני מיטשל, ג'קסון בראון, ג'יימס טיילור, פול מקרטני. כותבי שירים בעיקר. אני אוהב את האמנות שבכתיבת שירים. היא מרתקת בעיניי".
איזו אמנות מרתקת יותר צילום או כתיבת שירים?
"כנראה שכתיבת שירים, אתה יודע? בראש ובעיניים אני צלם, אבל בלב מוזיקאי. מוזיקה מכה אותך בתדהמה יותר מצילום. היא חלק גדול יותר מחיינו".
היום תמונות כמו אלו שצילמת מקבלות תשומת לב פחותה. שלא לדבר על עטיפות אלבומים.
"נכון. עטיפת תקליט היתה מרובע גדול מאוד של 12 אינץ'. זו היתה צורת אמנות שנעלמה, כי היום מדובר בעטיפה קטנה של דיסק. כשזה קטן זה לא ביג דיל. אז אנשים היו מסתכלים על העטיפה, ממש בוהים בה שעות וקוראים את הרשומות הקטנות והמילים מאחורה, זו היתה חוויה אחרת. היום יש לנו קבצים קטנים באייפוד ואוזניות קטנות באוזן. דברים השתנו".
אתה מצר על כך?
"כן, קצת. מצד שני גם חבל שאנחנו לא רוכבים על סוסים יותר במקום כל הדלק הזה. דברים חדשים קורים כל הזמן. צריך להסתגל".
לאינסטגרם הסתגלת? לא מפריע לך שהיום כל אחד נהיה צלם?
"אני דווקא חושב שזה מעולה. אנשים כל כך מודעים. כשהתחלתי ב-1966 בקושי היו צלמים. היו צלמי עיתונות, אופנה או סטודיו. היום כולם עושים את זה. היופי הוא שהיום אני סוחב מצלמה קטנה וזה כל מה שאני צריך. פעם הייתי סוחב 40 פאונדים של ציוד שתי מצלמות, חמש עדשות, פלאש, פילם, עמוד תאורה, לא ממש רוקנ'רול. היום הכל בדבר הקטן הזה!".
זה אולי מערער על כל המקצוע שלך, אבל אתה באמת חושב שצריך תמונה כדי לזכור אמן? המוזיקה לא מספיקה?
"אם חושבים על זה באמת, צילום או מוזיקה לא מאוד שונים. בתקליט אתה מקשיב למשהו שקרה לפני הרבה זמן. העובדה שאנחנו יכולים לקחת פיסת פלסטיק ולהקשיב למה שחרוט עליה היא מלאכותית במובן מסוים. זה לא באמת ג'ים מוריסון שר ומנגן. אותו דבר עם תמונה - זה לא ג'ים מוריסון, אבל זה ייצוג שלו. זה הופך את החיים למלאים יותר העובדה שאנחנו יכולים להיות בעלים של צילום או דיסק, להסתכל עליו או להקשיב לו. זה נפלא".
יש עוד מכנה משותף לשתי האמנויות הללו. בשתיהן מעורבים הרבה סמים
"הו! נחתת על הנושא האהוב עליי!", צוחק דילטס. "אני היפי מהסיקסטיז. הייתי אומר שאם לא הייתי מעשן גראס כמוזיקאי לא הייתי נעשה צלם. באותו יום שקנינו את המצלמות, עישנו קצת בדרך, כל יום. משעמם בדרך ואם מעשנים קצת, הכל נהיה מעניין יותר", הוא אומר בהתלהבות. "כשקניתי את המצלמה הקטנה הזו והסתכלתי בפנים הייתי קצת מסטול כשחשבתי 'זה נהדר, חלון קטן שאני מציץ דרכו, לוחץ על הכפתור ואני יכול לשמור מה שאני מסתכל עליו'. כשהסתכלנו במצגת מהשקופיות שפיתחנו, שוב היינו קצת מסטולים ונדהמנו מהכל. אולי אם לא היינו מעשנים, זה לא היה לנו נראה עד כדי כך מדהים".
ידעת שיום אחד התחביב הקטן שלך יהפוך להיסטוריה של תעשיית המוזיקה?
"מעולם לא. על אף תמונה שצילמתי לא חשבתי 'יום אחד זה יהיה מפורסם' או 'יום אחד אני אמכור את זה'. מעולם גם לא למדתי צילום. כשקנינו את הפילם למצלמות הראשונות עם החברים שאלתי חבר שלי 'איך מסדרים את המספרים האלה על המצלמה?'. תסתכל על קופסת הפילם', הוא ענה. היה כתוב שם 'אור שמש 2.50 ו-8'. כיוונתי את המספרים, יצאתי לשמש וזה עבד. זה היה בית הספר שלי, קופסת הפילם".
תערוכת "הנרי דילטס וחברים" שתוצג בגלריה מיניאטור בתל אביב הינה חלק מפסטיבל הצילום הבינלאומי השני - "מכל הזוויות שבעולם" - שייערך בנמל יפו בחוה"מ סוכות, 2-8 באוקטובר
הסיפורים שמאחורי התמונות המפורסמות
מה דעתכם על התמונות של הנרי דילטס? ספרו לנו בפייסבוק