אי שם ב-1999, רגעים ספורים לפני החלפת הקידומת של העולם, תעשיית המוזיקה עמדה בפתחה של מהפכה. שירות שיתוף הקבצים נאפסטר - זוכרים? - תפס את חברות התקליטים עם המכנסיים למטה, ושינה לחלוטין את האופן שבו אנחנו צורכים מוזיקה. 13 שנה אחרי, שון פארקר הוא כבר לא השם השנוא בתעשיית המוזיקה - אבל איך שלא תקראו לילד, והוא ממשיך לעשות בלגן.
אף תחום בחיינו לא נותר אדיש לחידושים הבלתי פוסקים בעידן הדיגיטלי. מתעשיית הסרטים בהוליווד, שמנהלת מאבק מתמשך בהפצה הלא חוקית, ועד העיתונות הכתובה - היום אפילו האינטרנטית - שהמאבק על קיומה מתרחש כאן אצלנו בימים אלו. כשבפתח עומדת לה ההמצאה הבאה שתשנה את חיינו, המלחמה רחוקה מלהסתיים, והקרב הטרי ביותר מתרחש כעת בזירת מצעדי המוזיקה.
בסוף השבוע האחרון הציגו בבילבורד, האנציקלופדיה של כל מצעדי המוזיקה, שינוי קטן אך מהותי בשיטת הדירוג. מצעדי הקאנטרי, הראפ, הרוק, המוזיקה הלטינית ומצעד ההיפ-הופ/אר נ' בי החלו לשקלל בנתוניהם את ההורדות הדיגיטליות (על פי מדד SoundScan של נילסן) ואת נתוני ההשמעות בסטרים משירותי מוזיקה פופולריים כמו Spotify, רפסודי וכדומה. השינוי הקטן הזה חל כבר בעבר במצעד ה-Hot 100 באתר, אבל עכשיו הוא עושה את דרכו גם למצעדים השונים המקוטלגים על פי ז'אנרים. ולמרות שנשמע כאילו מדובר בשינוי מתבקש, שמגלם את השינוי שחל בהרגלי הצריכה שלנו - תעשיית המוזיקה גועשת שוב. אלא שהפעם לא מדובר בחברות תקליטים זועמות או בבעלי הון, אלא בבלוגרים המתעסקים במוזיקה ובאמני השוליים שאינם נמנים עם מצעדי הפופ.
המתודולוגיה החדשה של בילבורד הביאה לכך שאמנים גדולים, המאופיינים על ידי יותר מז'אנר אחד, מציפים גם את המצעדים הנישתיים, ומעניקים רושם מוטעה באשר לפופולאריות שלהם - שלא לדבר על כך שהם דוחקים החוצה את אמני הנישה. קחו לדוגמה את טיילור סוויפט, שיושבת בנוחות על קו התפר שבין קאנטרי לפופ, וחולשת כעת על פני מעל לחמישה מצעדים שונים, כשבכל אחד מהם היא גם ממוקמת בכמה מקומות. כך למשל, הסינגל שלה "We Are Never Getting Back Together" מככב בראש מצעד הקאנטרי, במקום החמישי במצעד ה-100, במצעד הפופ ואפילו במצעד ההשמעות הלטיני, שגם אליו היא איכשהו נקלעה. שיר אחר שלה, "Red" מככב מקום אחד מתחת לקודמו, וכמו קודמו גם הוא משוכפל לאינספור מצעדים.
לא בדיוק מוזיקה לטינית. טיילור סוויפט:
מקרה "גנגנם סטייל" הוא דוגמא נוספת לשכפול הזה. הלהיט של האמן הקוריאני Psy מדורג במצעדי הדאנס, הפופ, והמוזיקה הלטינית, וממוקם בראש מצעד הראפ, לא פחות, עם שיר שבינו לבין ראפ אין באמת הרבה קשר. ריהאנה זוכה אף היא לזריקת מרץ במצעדים, ושמה כבר הפך לסמל במאבק של חסידי המוזיקה נגד חסידי הכסף. "הצגת נתוני המכירות הדיגיטליים היא למעשה הצגה של פופולאריות שקרית", כותב הבלוגר טרוי סטורי בבלוג המוזיקה שלו, ומוחה בנוסף על העובדה שבעידן ההורדות הדיגיטליות, לא כל מי שמוריד שיר גם אוהב אותו. סטורי מצטרף לבלוגרים נוספים ולאמנים עצמם, שמלינים על דחיקתם של אמני קאנטרי או אר אנ' בי, שבניגוד לסוויפט או ריהאנה, לא חוצים לז'אנרים נוספים, ועל כן לא זוכים לאותה בולטות במצעדים של בילבורד. עד כה הם נדחקו מהעמוד הראשי מבלי להתלונן, משום שהייתה להם האפשרות להנות מהנישה שלהם. אבל כעת, יש מי שמנצח אותם במגרש הביתי הצנוע שלהם.
מצחיק וגם עצוב לראות איך שתקליט מסתובב לו. תעשיית המוזיקה הייתה, במובן מסויים, חלוצה בניסיון לקבל על עצמה את הקידמה. שנים עברו ותהליכים הוטמעו אט אט. אייטיונז העניקה לנו תקווה חדשה, ואילו נפילתה של Megaupload היא האימפריה שהכתה בשנית. אבל כעת, הגולשים האדוקים, אלה שמהיום הראשון דגלו בשיתופיות בה נלחמה התעשייה ונהנו ממנה באופן חוקי יותר או פחות, הם אלו שמלינים על הקידמה וההטמעה שלה במוסדות הוותיקים. האם ייתכן שזהו הרגע בו המהפכה החברתית-שיתופית, זו ששיפרה במידת מה את חיינו, שבה כדי לבעוט לנו בתחת?
האזנה למוזיקה ברשת - יש לזה בכלל משמעות? דברו על זה בפייסבוק