לשוחרי הסינמטקים הקבועים ודאי לא יצא לראות יותר מדי סרטים של יוצרים חרדים. "למלא את החלל", לפחות מאז "האושפיזין", הוא כנראה היצירה הקרובה ביותר לעולם החרדי שבה נתקלו. ובעוד סרטה המדובר של רמה בורשטיין גורף פרסים ושבחים בלי סוף, בעולם אחר, הסמוי מעיניהם של החילונים, עירית שלג המככבת ב"למלא את החלל" היא דמות בולטת בעולם הקולנוע החרדי של השנים האחרונות.
"זה עולם של נשים לחלוטין. רק נשים מצולמות", אומרת שלג, שחקנית ויוצרת מוערכת עוד קודם לחזרתה בתשובה. "פעם השתתפתי בסרט בתפקיד של גבר כי אסור להראות גברים. אם צריך דמות של גבר, זו תהיה אישה - כמו התיאטרון האליזבתני, רק הפוך. הכל מוגן בברכות רבנים, אסור להקרין בחוץ. פעם השתתפתי בסרט שהייתה בו לא ביקורת של ממש, אבל כן סוג של תהליך שהגיבורה עוברת עם טיפה ביקורת סמויה על החברה, ואז היה איסור רבנים על הסרט והוא נפל חזק. אבל היוצרות לא התלוננו על הרבנים האלה. הן קיבלו את זה. הכל שם נעשה מתוך רצון ללכת בתוך החוקים האלה. אין שום רצון לשבור אותם. הן לא מצטערות, 'וואי, חבל, הרב אמר ככה וככה'. זה לא קיים ככה והאמת שנורא יפה לראות את ההכלה, הקבלה, אי הרצון לשבור את המסגרת".
כמו שאולי הבנתם, "למלא את החלל" לא ממש עונה לקריטריונים הנוקשים של הקולנוע החרדי הנשי. רמה בורשטיין אמנם יצרה את "למלא את החלל" בליווי ובאישור רב, אך ההכשר ניתן להצגה בפני קהל לא חרדי. בנוסף, את הכלים הקולנועיים שלה רכשה בורשטיין עוד כחילונית בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. בקולנוע הנשי-חרדי כלים כאלה לא זמינים, והתוצאה בהתאם. "זה לא ממש קולנוע", מסבירה שלג. "זה סוג של תעשייה שבה כמה במאיות כותבות בעצמן תסריט, ובכסף פרטי שלהן, בתקציב זעום, עושות סרט. זה משהו אחר".
איכות ההפקה משתנה לפי גודל ההפקה: הצגה מצולמת או סרט רציני שמצולם בחו"ל. התוצר כמובן לא מגיע לחברת הפצה ולבתי הקולנוע, אלא לאולמות חתונה, אולמות ספורט או מתנ"סים. פרסום נעשה בעלונים שכונתיים ולפעמים אפילו בעזרת רכב עם רמקול וכרוז. כרטיס לסרט כזה לא יעלה 37 שקלים, אלא 60-80 שקלים.
"אני הכרתי לפחות אישה אחת מדהימה שמאוד אוהבת את זה וזה בדמה", מספרת שלג. "היא עושה הכל כותבת ומביימת. אם היא הייתה לא בציבור הדתי היא הייתה משהו גדול. היא הייתה עושה סרטים מצוינים. לאישה הזו יש שמונה ילדים, ובזמן שהיא מצלמת את הסרט הבן שלה גם מתחתן ולבן אחר שלה נולד עוד ילד. אתה רואה אישה שהאנרגיות שלה בלתי נגמרות, ומעבר לזה מתוקה, צנועה, לא תרים את הקול. המידות שלה מדהימות. אבל אם תגיד לאישה כזו 'את יודעת שאת פמיניסטית?' היא ממש תזדעזע. היא עושה סרטים כי בעלה לומד תורה, היא דואגת לפרנסה של הבית. היא נהנית, אבל זו לא קריירה בשבילה".
ברוב המקרים, הפרנסה בהחלט מאוד משתלמת. "אני ורמה עשינו גם סרט לציבור הזה פעם. אתה לוקח אולם, שם מסך ומקרין את הסרט. התקציבים שם הם גרושים, אז זה מכסה עלויות. בסרט שעשיתי עם רמה זה היה תקציב שהבאנו מהבית. אפילו רואים מזה רווחים כדי לעשות את הסרט הבא, למרות שאני מכירה גם כאלה שנפלו. אבל אם מצליח זה יותר ממכסה עלויות. אני קולטת גם שיש סוג של תזוזה - התקציבים גדלים, יש נסיעות לחו"ל כדי לצלם באיטליה למשל".
הצמיחה של סרטי הנשים החרדיות מתבטאת גם בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות - שיערך השנה בין התאריכים 5-11 בנובמבר ויעסוק בנושא נשים ודתות - בו יתקיים אירוע ראשון מסוגו בארץ, אולי בעולם: פיצ'ינג ליוצרות קולנוע חרדי. "מדובר בפרוייקט של קרן גשר, משרד התרבות, מפעל הפיס והרשות השניה גופים ששיתפו פעולה ופיתחו חממה קולנועית לבמאיות חרדיות שפועלות בתוך תעשייה סגורה", אומרת נטעלי בראון, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. "כ-30 במאיות השתתפו בחממה של חצי שנה, ו-11 מתוכן עלו לשלב הנוכחי ויציגו את התסריטים שלהן באירוע הפיצ'ינג".
בראון צפתה בסרטים אחדים שהופקו בתעשייה החרדית. "זה משהו אחר לגמרי. בלתי שפיט בעיניים חילוניות ובקנה המידה שלנו. אולי יכולים לצמוח משם פרחים מיוחדים. הלוואי. זו תעלומה ואני מרגישה שאנחנו נמצאים בתקופה תרבותית של מפנה בנוגע לקשר בין החברות בישראל החילונית, הדתית-לאומית והחרדית. יכול להיות שלקולנוע יש כאן תפקיד מעניין. מבחינה סטטיסטית ההיפוך הוא מדהים", היא מפרטת. "בתעשיית הקולנוע בארץ ובעולם הסטטיסטיקה של במאיות מול במאים עומדת על 6% במאיות מכלל הבמאים. מדובר במספרים מטורפים. בתעשיית הקולנוע החרדית, לעומת זאת, היחס בין מספר הבמאיות לבמאים הוא הפוך. זו תעשייה של נשים".
בנוסף לאירוע הפיצ'ינג המיוחד, יתקיים במסגרת הפסטיבל ברחובות גם מפגש עם מרלין וניג, מחברת הספר "הקולנוע החרדי" שילווה בהקרנה של קטעים ממבחר סרטים. גם המגזר הדתי-לאומי לא קופח בפסטיבל, עם מחווה ליוצרות מבית הספר לקולנוע יהודי מעלה. "הציבור בארץ נחשף השנה לתהליך של הדרת נשים שמתפתח בהדרגה כבר למעלה מעשור", מסבירה בראון את הבחירה בנושא דתות לנושא הפסטיבל. "התהליך שהחל בחוגים דתיים קיצונים משפיע על המרחב הציבורי והממלכתי והתקשורת התחילה להתייחס לנושא בהקשר של הפרדה בין גברים לנשים בקווי אוטובוס עירוניים ובשלטי חוצות, כמו גם על איסור שירת נשים בצה"ל ובאירועים ממלכתיים אחרים. לכן החלטנו להקדיש תוכנית רחבה העוסקת בקשר בין דת ונשים בקולנוע, משום שאנחנו מתחילים להרגיש השפעות של תופעות לא רלוונטיות לחברה דמוקרטית מודרנית ואני חושבת שלקולנוע יש תפקיד מרכזי בייצוג של נשים".
ויש גם מניעים אישיים. "הייתי אדם דתי עד גיל 20", מספרת בראון. "הקרבה אל הדת ואל תאולוגיה היא שפת אם שלי וגם לחם חוקו של הקולנוע באופן כללי. קולנוע מנהל דיאלוג מאוד מעניין עם הדת. בניגוד לאמנויות אחרות, זו אמנות שהתגבשה במאה שיצאה בשאלה, והעובדה הזו השפיעה מאד על הבמאים המרכזיים בתולדות הקולנוע שהתעסקו בהתנצחות ובדיאלוג מתמיד עם העולם הישן ומאפייניו. בארץ, היחס אל הדת הוא אחר. היהדות פה מנוכסת לדתיים בלבד. גם עכשיו, כשמדברים על קולנוע ודת, הנטייה הטבעית היא לחשוב על יוצרות דתיות. אבל לא רק דתיות עושות סרטים על נושאים תאולוגיים או דתיים. הבחירה בנושא כזה היא גם נסיון לפתוח את הניכוס של השאלות האלה ליוצרות שהן לא דתיות. לאפשר נגיעות בנושאים מטאפיזיים ליוצרים חילונים. גם להם יש שאלות, הרהורים ודיאלוג עם האל או העדרו".
אחת מהיוצרות הללו היא ענת צוריה, שסרטיה התיעודיים "טהורה", "מקודשת" ו"סוררת", החלוציים בטיפולם בנשיות ומיניות בעולם הדת, יוקרנו בפסטיבל. צוריה עצמה היא לא אדם דתי, אך קרובה מאוד לעולם הדת מסיבות שונות. "אני חיה עם בן זוג שאפשר להגדיר כדתי ליברלי", מספרת צוריה. "בבית שלנו יש סימנים של מסורת ודת וברקע המשפחתי יש נציגים מכל מיני מגזרים. אני עצמי לא דתית, בטח שלא אורתודוכסית".
"חשבתי שזה מרתק", אומרת צוריה על העיסוק החוזר בדת ביצירתה. "בתחושה שלי המון שנים, הסיפור של המאה העשרים ואחת הוא קונפליקטים דתיים. ברמה התיאורטית אני חושבת שהמדינה הזו היא קודם כל יהודית ודתית. בכל הדתות המונותיאיסטיות יש מערכת של חוקים שעוצבו על ידי גברים, נשים פחות היו מסוגלות להראות את ההתבוננות שלהן על העולם".
לדברי צוריה, גם בתוך המגזר לא חסרים צופים לסרטים המאתגרים שלה. "את 'טהורה' ראו הרבה אנשים גם בציבור הדתי", אומרת צוריה. "הוא סרט שהצליח בעולם, ובאופן די מצחיק, בקושי הצלחתי לגייס לו כסף. אלה היו נושאים שעד אז אף אחד לא רצה להתעסק בהם. בציבור הדתי צפו בו בין היתר כי נורא כעסו. התגובות הראשונות בציבור הזה כללו המון כעס, אבל עדיין הלכו לראות אותו. הסרט הזה פתח את הנושאים האלה לעוד אנשים. לפניו פשוט לא היה כלום".
למרות זאת, טוענת צוריה, המאבק על סוגת הקולנוע החדשה עוד לא תם. "אני חושבת שכל מי שמגיע מהפריפריה ולא צמח מתוך הברנז'ה יכול לגלות שקשה לו להשתלב בעשייה קולנועית, אבל יש קרנות וארגונים מיוחדים שמנסים לעזור. בעיניי קשה יותר היום לייצג נושאים נשיים מנושאים דתיים. אני לא יודעת כמה דתיים היום יש סטטיסטית, אבל אני יודעת שנשים הן חצי מאוכלוסיית העולם לפחות, וקשה מאוד לגייס כספים לעניינים שקשורים לנשיות. קל יותר להשיג מימון כדתי מאשר כאישה".
היוצרות החרדיות בדרך לכבוש את המסכים? דברו על זה בפייסבוק