"שומרי הסף": דוקומנטרי חשוב ומטלטל

סרטו של דרור מורה, המורכב מראיונות עם שישה ראשי שב”כ לשעבר, אמנם סובל מעט מעריכה מגמתית ששיוצרת מניפולציה רגשית, אבל זו לא מבטלת את ההישג העיתונאי והמסרים החשובים

"שומרי הסף", סרטו של דרור מורה, הוא גם אחד הסרטים הדוקומנטריים המושקעים (תקציב של מיליון וחצי דולר) וגם המוערכים שהופקו בישראל אי פעם. עד כה הוא הספיק להכלל ברשימה המקוצרת של מועמדים לאוסקר לסרט התעודה בארצות הברית, להבחר כסרט התעודי של השנה על ידי תא המבקרים של לוס אנג'לס, ולהתקבל לכמה מהפסטיבלים החשובים בעולם כמו IDFA, פסטיבל טורונטו ופסטיבל סאנדנס, שלא לדבר על ביקורות מהללות מקיר לקיר בעיתונות העולמית. כעת, יוצא הסרט להקרנות סדירות בסינמטקים ברחבי הארץ, כשהוא נישא על גלי באזז חסר תקדים, בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא עוסק בנושא מקומי למדי: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שהוא נתפס בעיניהם של שישה ראשי שב"כ לשעבר, הארגון הבטחוני המרכזי שמופקד על ניהול הכיבוש בשטחים.

הצפייה ב"שומרי הסף" מגלה, כי ההישג המרכזי של הסרט הוא עיתונאי, ובתור שכזה מדובר במסמך לא פחות ממדהים. דרור מורה, צלם קולנוע לשעבר ("כיכר החלומות", "בית"ר פרובנס"), עשה הסבה לבימוי דוקומנטרי לפני מספר שנים עם הסרט הדוקומנטרי "שרון", פורטרט אינטימי, שעסק במהפך האידיאולוגי לכאורה של ראש הממשלה יקיר המתנחלים, שהפך לאדריכל תוכנית ההתנתקות. בעקבות הצלחת הסרט ההוא, הצליח מורה גם במשימה הכמעט בלתי אפשרית של "שומרי הסף": להושיב מול המצלמה את כל ראשי השב"כ שעדיין בחיים - אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי אילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין. השישה הסכימו לדבר בפתיחות יוצאת דופן על תולדותיו של שרות הביטחון הכללי והתנהלותו אל מול האתגרים המוסריים והפרקטיים של הכיבוש והלוחמה בטרור, וזאת אל מול העדר חזון ואחריות בקרב ההנהגה הפוליטית.

שומרי הסף (יח"צ)
שוברים שתיקה. "שומרי הסף"

באופן מרגש ופוקח עיניים, מתגלים מול המצלמה של מורה שישה אנשים חכמים, בעלי חשיבה מורכבת ותובנות עמוקות. יותר מזה, מתגלה שם חבורה מפתיעה של שמאלנים, שהתבטאויותיהם נעות בין כמיהה למדינה פלסטינית, אימוץ נבואות הזעם של ישעיהו לייבוביץ' על עוולות הכיבוש וצער עמוק על מות תהליך השלום. בכל פעם שמורה מצליח להוציא מאחד ממרואייניו, שאמורים להכיר את המציאות של הסכסוך יותר מכולנו, מין אמירה שמאלנית מרחיקת לכת, הלסת נשמטת מרוב תדהמה. אין מה לעשות, כשכל ראשי השב"כ בשלושים השנים האחרונות אומרים שבניגוד לתפיסה הרווחת, הסכם שלום עם הפלסטינים הוא אפשרי ואי השגתו נובעת במידה רבה מאוזלת יד של ממשלות ישראל מימין ומשמאל, קשה שלא לפתוח את האוזניים.

קצת חבל שבמקום להסתמך על החומר המופלא שהיה בידיו, מורה מתעקש "לעזור" לו, וחוטא פה ושם במניפולציה רגשית שקופה ומגמתית, שמדברת לבטן ולא לשכל - עניין בעייתי בסרט שמטרתו המוצהרת היא לגרום לצופים לחשוב. במיוחד צורם הדבר בפרק שעוסק ברצח רבין ובהסכמי אוסלו, שבו מורה בוחר לרקוח נראטיב רגשני, שקושר את כשלון תהליך השלום באופן חד-משמעי עם רצח רבין, פעילותם של ארגוני ימין קיצוני ועליית הליכוד לשלטון ב-1996. גם מי שאינו נמנה עם חסידי בנימין נתניהו, ישאל את עצמו, בצדק, לאן נעלמו מהסיפור שמורה מספר האינתיפאדה השנייה והסיוע הגלוי לעין של ערפאת לטרור לפניה ובמהלכה. ברגעים אלה, הופך הסרט להיות פחות חכם מהגיבורים שלו, וכתוצאה מכך מאבד מכוחו וממשמעותו.

בכל הנוגע לצד הקולנועי-אמנותי של "שומרי הסף", אין ספק שמורה חייב כאן הרבה לארול מוריס, הדוקומנטריסט האמריקאי הגדול מכולם, שחתום על קלאסיקות כמו "הקו הכחול הדק", "מר מוות" וגם "ערפל מלחמה", סרט המבוסס על ראיון מקיף עם רוברט מקנמרה, שר ההגנה האמריקאי בתקופת מלחמת וייטנאם. בעוד שסרטיו של מוריס מתאפיינים בטביעת אצבע יחודית מאוד של יוצרם, גם באסתטיקה, גם בנראטיב וגם בסגנון האירוני לרוב, אצל מורה הבחירות האסתטיות מתגבשות בעיקר לאריזה ויזואלית יפה, אך נטולת אמירה אמנותית בפני עצמה. על כן, לטוב ולרע, "שומרי הסף" הוא במהותו מכלול של ראיונות מרתקים עד מדהימים, שמאפשר לצופים להביט במבט רענן ולא מספיק מוכר על המציאות העגומה שאנחנו חיים בה.

מה אתם חשבתם על "שומרי הסף"? ספרו לנו בפייסבוק

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם