עדי אולמנסקי ואסתר רדא: ההבטחות הגדולות של האינדי המקומי

אסתר רדא קורצת לסול של אריתה פרנקלין, עדי אולמנסקי פוזלת לעבר אזיליה בנקס. הריליסים של שתיהן רעננים ומתפוצצים מכישרון – ועכשיו רק נשאר להעז להתפרע קצת יותר

עדי אולמנסקי - "Shit Just Got Real"

לעדי אולמנסקי יש הכל - המראה, הכישורים, תשומת הלב מצד אתרי מוזיקה בעולם והיכולת להפיק בעצמה את המוזיקה שלה. אין ויכוח על העובדה שמדובר ביוצרת מוכשרת, נחושה ובטוחה בעצמה. במיקסטייפ החדש שלה, "Shit Just Got Real" היא מתכתבת כמעט עם כל זרם אפשרי במוזיקה הטרנדית היום בעולם, לטוב ולרע.

יהיה זה קל מדי וגם לא פייר לקטלג את אולמנסקי תחת המשבצת של "היי, תראו, הנה היפסטרית מישראל, יש פה עוד דברים חוץ מסרטים על הכיבוש (כמו למשל, פוסט-דאבסטפ)". במשך 27 הדקות של המיקסטייפ, אולמנסקי מציגה פופ סינתיסייזרים קצבי בואכה היפ הופ ודאבסטפ. מה שתוקע מקל בגלגלים של כל אלה, הוא שדווקא ביצירת הבכורה שלה כסולנית, היא נשמעת כמו שלל זמרות אינדי מהתקופה האחרונה.

עדי אולמנסקי בקליפ "Always Liked Man With Good Hands" (צילום מסך , אורי סינאי)
מתכתבת עם כל הזרמים. עדי אולמנסקי (צילום: אורי סיני)

היא מזכירה את אזיליה בנקס, שרה באופן זהה למדי ליולנדי מההרכב הדרום אפריקאי Die Antwoord, מרפררת לליקה לי ולפיבר ריי וכמובן גם למי שהמציאה מחדש את החוצפה הנשית במוזיקה של היום - M.I.A. המיקסטייפ של אולמנסקי לא רע, אבל שרשרת האסוסיאציות הבלתי נמנעת שעולה בראש בעת ההאזנה לו מושכת את תשומת הלב מן היצירה עצמה לכל המסביב. זה בעצם הדבר העיקרי שמפריע לו להיות פצצת מימן ומשאיר אותו באזורי הנשק הקר - פוגע בך לרגע אבל לא משאיר סימן של ממש.

כולנו מושפעים ומשפיעים, כל הזמן. ההתכתבות של אולמנסקי עם מוזיקה מהעולם חשובה ומוערכת, אבל כשהיא המרכיב העיקרי במיקסטייפ, נשאלת השאלה מה הטעם. בישראל לא מאוד קשה להתמרד נגד הזרם המרכזי, מספיק פשוט להוציא שיר שלא הופק מוזיקלית על ידי משה לוי; לכן אולמנסקי קצת מאכזבת - היא היתה אמורה להיות נושאת הדגל של מוזיקה רקידה להמונים מסוג אחר.

הקטעים שמצליחים להתבלט הם השיר "A.D.I" שפותח את האלבום (וגם זכה לקליפ מושקע שביים וניה היימן) ומעביר את התחושה שאולמנסקי התקדמה הלאה והגיעה לשלב הנוכחי כאמנית עצמאית, מגובה באופי עיקש וגישה חדשנית - שתי תחושות שפחות זורחות בשאר המיקסטייפ. נוסף אליו, לפני השיר "I Always Liked Men With Good Hands" שובץ קטע שהוא מעין בלדת מקלדות מלודית, שתופסת גם היא את האוזן ומהווה אולי את הקטע הכי מוצלח כאן.

האזינו למיקסטייפ:

אולמנסקי הצליחה לאגד סביבה קהל מאזינים מסוקרן שרוצה לזהות את האופי שלה עצמה בין סבך הביטים, ולא את רשימת הבלוגים המשובחת מהפייבוריטס. זהו כאמור מה שמעיב על המיקסטייפ שלה שהוא בכללותו כיפי למדי - מעלה חשובה שרוב המוזיקה בארץ לא מצליחה לייצר. כמו אולמנסקי, רוב המוזיקאים הצעירים כיום בעולם הם אוטודידקטים נפלאים, הרבה בזכות האינטרנט והפרעות הקשב שמגיעות בילט אין עם ילידי האייטיז והניינטיז. אבל זרם התודעה המוזיקלי של אולמנסקי חייב להתבלט הרבה יותר בזכות עצמו, למשוך את כישורי ההפקה שלה עד הקצה, להפתיע לא רק אנשים שפחות בקיאים בז'אנרים הנ"ל, אלא גם את עצמה.

אסתר רדא - "Life Happens"

גם אסתר רדא הוציאה לאחרונה את אי.פי הבכורה המצופה שלה, "Life Happens". אולמנסקי ורדא שונות לחלוטין זו מזו אבל דבר אחד חשוב משותף לשתיהן: הן לא זכו, תודה לאל, לכותרות כמו "ההבטחה הגדולה של הרוק הישראלי", "הכירו את היורשת של רונה קינן" או "יוצרת האינדי שגדלה על חווה אלברטיין ואריק אינשטיין". אם אולמנסקי נודדת לביטים של בריטניה, רדא נמצאת בכיוון השני ויוצרת סול ששעון בין היתר על אריתה פרנקלין ואלה פיצג'רלד.

אסתר רדא (יח"צ , דין אבישר)
לא בדיוק חוה אלברשטיין. אסתר רדא (צילום: דין אבישר)

אי.פי הבכורה של רדא מכיל ארבעה שירים בלבד שלחלוטין מסתיימים מהר מדי. היא בחרה לעבוד כאן עם המפיקים סאבו וקותי, צמד חמד שעבר בעבר גם עם קרולינה, אותה רדא מאוד מזכירה בסגנון. כאן מגיעה מילה טובה להפקה של האלבום הזה שנשמעת פגז ומחבקת את הטקסטים שכתבה רדא בצליל שלא רק נועד להזיז את הישבן אלא גם לעטוף את הלב.

רדא אמנם פרצה לתודעת הציבור הרחב בזכות תפקידיה כשחקנית בטלוויזיה ובתיאטרון, אך האי.פי הזה חף ממשחקים, וממש לא מדובר במקרה של אשת במה שרוצה להיות זמרת או מולטי טאלנט משועממת שחולמת לשחק במגרש של האינדי כי זה מגניב. אפשר לשנוא או לאהוב את הסטייל של רדא, אבל כך או כך, אי אפשר שלא להאמין לו. תעיד על כך ההופעה שלה בפסטיבל אינדינגב האחרון שמשכה אליה כמעט את כל באי הפסטיבל - שהסתערו על דוכני המכירות וחיסלו את המהדורה הראשונה של האי.פי.

האזינו לאי.פי:

רדא שרה יפה (אולי אפילו יפה מדי בחלק מהשירים). מה שכן, היה יכול להיות נחמד אם האי.פי שלה היה מכיל גם אלמנט מסתורי, מטריד, מאיים - משהו לא גמור עד הסוף. לראייה, חגיגת הFאנק, הג'אז ואר אנ' בי שרדא משייטת עליה בקלילות באלבום נעימה וחמימה, אך מגיעה לניצוצות בוערים של ממש במספר רגעים ספורים בשיר "Monsters", בו רדא נשמעת מלאת תשוקה על גבול הכועסת, וקצת מרשה לעצמה לצאת מהקווים – זהו, אחרי הכל, צעד מתבקש בשיר בו רדא מעידה על עצמה שהיא אסירה של המציאות בה היא חיה. שני השירים הנותרים באלבום ממשיכים קו מיומן ומוצלח ומעוררים חשק לכך שבאלבום הבא רדא תרשה לעצמה קצת יותר להתפרע.

מה חשבתם על הריליסים של אולמנסקי ורדא? ספרו לנו בפייסבוק

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם