בנשיונל גאלרי בלונדון ישב בחור אחד מול "החמניות" של ואן גוך. יש שם ספסל, והבחור ישב עליו במשך כמה שעות, מסתכל על "חמניות, גרסה רביעית (רקע צהוב)". לא הפריעה לו המהומה סביבו הכניסה לנשיונל גאלרי היא חינם, ובימים חורפיים היא מארחת מאות ואלפי תיירים פטפטנים שנכנסים לשוטט בה. הוא ישב עם האוזניות הלבנות שלו והתרכז ביצירה הקטנה, 92 על 73 סנטימטר, רושם במחברת חלקה.
תערוכת "Van Gogh Alive" מבקשת לפרק את הקשר הזה, בין מתבונן בודד לבין יצירה בודדה, בגודל שנקבע על ידי היוצר ובתנאים שנבחרים על ידי הצופה. בחלל רחב ידיים בגני התערוכה מוקרנות הגדלות דיגיטליות של מבחר מצומצם מיצירותיו של ואן גוך, ליד צילומים, מקטעי וידאו, כתבי יד מנופחים ושאר תעלולים דיגיטליים. החלל עצמו חשוך, וברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית שמבקשת לייצר אווירה תרבותית יותר, ולהכתיב, כנראה, את הלך הרוח. זה מזכיר רק קצת את תהליך השיקום שעובר אלכס ב"התפוז המכני".
התערוכה מפרקת את האמנות, מחברת את היצירה להקשרים אחרים ומרכיבה אותה מחדש, בצורה שתקל על העיכול של הצופה. היא משחזרת, בעצם, תהליכים שאנחנו נוהגים לעשות לבד מול יצירה שמרשימה אותנו. אנחנו מפרקים אותה, מסתכלים עליה מקרוב ומרחוק, מחברים אותה לקטע מוזיקלי מסוים או ליצירות-אחות, אולי ממדיומים שונים, אנחנו מחטטים בביוגרפיה של היוצר כדי לראות מה השפיע עליה ויוצרים, בעצם, גרסה משל עצמנו ליצירה, שמתחברת לרקע הביוגרפי שלנו, למטען התרבותי שלנו.
אז עזבו, לא צריך. התערוכה עושה את זה בשבילכם, בענק. תערוכה שנולדה מתוך הפרעת קשב ומתחזקת אותה, סופר-סייזינג נטול מודעות עצמית, מגלומניה שתפקידה לשכנע אתכם לשלם 99 שקלים לכרטיס כניסה. ילדים מסתובבים בחלל מהופנטים, בלי להכיר את הרקע הפסיכו-פילוסופי שהביא, למשל, לציור "הכיסא" של ואן גוך. ואולי מוטב שכך.
כאן הבעיה המרכזית של התערוכה: היא מיועדת למי שלא מכיר את ואן גוך (למשל, ילדים), ונהנה מהצבעים, מהזליגה בין מדיומים, מהסיגריה הדוממת שמתחילה פתאום לעשן ומהאפשרות לעשות "החלקות" על רצפת החלל. והיא מיועדת גם למי שמכיר אותו ממש טוב (בוגרי מחלקות לאמנות) ורוצה להסתכל על יצירתו מזוויות חדשות. ההסברים היחידים על הציורים המשתתפים, החל מפרטים טכניים כמו שנה וגודל וכלה בהקשר התרבותי או הביוגרפי שלהם, מופיעים בחלל הכניסה, הרחק מהפנינג המולטימדיה. מי שלא זוכר בעל פה את כל המידע הזה, עלול למצוא את עצמו אבוד. על אף בקשה מפורשת בכניסה שלא להשתמש בטלפונים סלולרים, כמעט חצי מהקהל הסתובב מהופנט למסך טאבלט או סלולרי, מחפש בוויקפדיה פרטים על ציור זה או אחר שיעשירו את החוויה. המחצית השנייה, אותם ילדים ותלמידי אמנות, לא יודעים את נפשם מרוב שמחה.
והערה פרקטית: המחיר הרשמי הוא 99 שקלים לאדם (ילד מעל גיל 3 חייב בכרטיס). אבל קיימים מחירים אטרקטיביים יותר, כמו כרטיס משפחתי ב-280 שקל (שני מבוגרים, שני ילדים) ושלל מבצעי 1+1. מצד שני, תוסיפו לזה את מחיר החניה במרכז הירידים (24 שקל לשעה ראשונה, 20 לשנייה), שני שוטים של וודקת ואן גוך ביציאה בליווי שני שוקולדים קטנים, ותגיעו למתמטיקה שדוחקת את רגליכם הרחק מאמנות.
"Van Gogh Alive", עד ה-3 במרץ, ראשון-חמישי (9-20:00), שישי (9:00-17:00), שבת (9:00-20:00). מקסידום, מרכז הירידים, תל אביב
מה אתם חשבתם על התערוכה? ספרו לנו בפייסבוק