"המטרה: הבית הלבן": אקשן סביר, לא יותר

הסרט החדש שהוא יריית פתיחה בגל של סרטי פעולה על מעוז השלטון האמריקאי, מספק בילוי הגון וסביר ליומית, אך בסופו של דבר גם לגמרי זניח ושכיח

כפי שאפשר היה לראות גם בסרט המופת "טיסה 93", אירועי ה-9/11 היו עלולים להסתיים בצורה מזוויעה עוד יותר לולא גבורת הנוסעים שהיו על כלי התעופה. אלה מנעו מן הטרוריסטים שהשתלטו עליו לרסק אותו לתוך היעד המתוכנן – ככל הנראה, הבית הלבן.

אז אמנם זה לא קרה בסופו של דבר, אבל העובדה שמפגעי אל-קעדה היו כל כך קרובים לכך גרמה לציבור האמריקאי להבין דבר מעורר יראה: גם מוסד בסדר הגודל של משכן הנשיא נמצא בסכנה, מה שאומר כי באמת אין במדינה אף מקום מבטחים. המסורת קובעת כי מעט לאחר שנוצר בקהל פחד קולקטיבי כלשהו והוא מתחיל לעכל אותו, מגיעים הסרטים שנועדים לאפשר לו להתמודד עם האימה הזו. לכן, היה ברור כי לא תרחק השעה בה נראה מותחני פעולה העוסקים בהשתלטות עוינת על הלשכה הסגלגלה.

השעה הזו מגיעה עתה, ובמנה כפולה. כיאה לכך, נקבל השנה לא סרט אחד העוסק בנושא, אלא שניים. אחד מהם, "White House Down" פרי עטו של רונלד אמריך, יגיע לאקרנים במהלך יוני, אך כבר כעת אפשר לצפות במסך הקרוב לביתכם ב"המטרה: הבית הלבן". ביים אותו אנטואן פוקואה האמריקאי, ואמנם הוא פטריוטי להפליא, אך מככב בו השחקן הסקוטי ג'רארד באטלר והפיקו אותו הישראלים אבי לרנר ובועז דווידזון.

המטרה: הבית הלבן (יח"צ)
"בוס, ה'הארלם שייק' שלנו השתבש!". מתוך "המטרה: הבית הלבן" (צילומים: יח"צ)

כל אלה מתארים כיצד נופל הבית הלבן בידיהם של טרוריסטים. כמו בעיבוד המחודש של "שחר אדום", גם כאן הזהות הלאומית של ארכי-נבלים אלה היא צפון קוריאנית, וזאת מסיבה פשוטה: לאחר שסין פתחה את שעריה להוליווד וברוחב יד, נותרה הדיקטטורה האסייתית אחת המדינות היחידות בהן אין לקולנוע האמריקאי דריסת רגל, ולכן גם אין לו שום בעיה לשרטט פעם אחר פעם את תושביה כרוצחים תאבי דם וחסרי עכבות.

אותם מרצחים משתלטים על הבית הלבן די בקלות. בניגוד למוצג בלהיט הפעולה הניינטיזי "אייר פורס 1", למשל, כאן הנשיא מתואר כחסר ישע. בגילומו של ארון אקהרט, מתגלה המנהיג כרכיכה, והדבר מצביע על מגמה מעניינת נוספת בתרבות האמריקאית של ימינו: דווקא בשעה שאת האומה מוביל אחד מכוכבי הפופ הגדולים בתולדותיה, המסך הגדול והקטן, כפי שניתן היה להיווכח עתה גם ב"בית הקלפים", נוהגים לשרטט את בן דמותו כאישיות חיוורת וחסרת תועלת.

אך למרות אוזלת ידו של הנשיא הקולנועי, בכל זאת נמצא מי שיציל את אמריקה: זהו סוכן מיוחד, בגילומו של באטלר, שבעבר פוטר מן הבית הלבן בשל כשל מבצעי לכאורה, אך כעת חוזר אליו ובגדול, שכן מתברר כי הוא היחיד שמסוגל לחלץ את המנהיג ואת שאר בני הערובה ולמנוע מן הצפון-קוריאנים לממש את מזימתם.

המטרה: הבית הלבן (יח"צ)
"הוא שוב נועץ מבטים בישבני באופן מחפצן, הלא כן?" מתוך "המטרה: הבית הלבן"

דמותו של הסוכן מזכירה להפליא את גיבור "מת לחיות" המקורי, וכך גם התנהלותו, תוכנית הפעולה שלו, המצבים אליהם הוא נקלע וכיוצא בכך. בכלל, "המתקפה על הבית הלבן" נראה כמו גלגול ישיר של קלאסיקת האקשן, שדילג על כל ההתפתחויות הטובות והרעות שחלו בסוגת הפעולה משלהי שנות ה-80 ועד היום. בהתאם לכך, לא תמצאו בו את המאפיינים המודרניים של הז'אנר – למשל שימוש במצלמת יד ובעריכה קצבית, הומור ילדותי, התחכמויות פוסט-מודרניות, גלישה למחוזות הפנטזיה, השפעות קומיקסיות וכיוצא באלה.

תחת זאת, "המטרה: הבית הלבן" הוא סרט פעולה בסיסי, גולמי וקורקטי כמו לחם צר וכוס מים שחקלאי משופשף וקשה יום מסתפק בהם לארוחת הצהריים. לכן, בעיקרון קל יותר לציין את מה שאין בו מאשר את מה שיש.

אך בכל זאת, במישור אחד הסרט כן מצליח להתבלט – האלימות חסרת הרחמים שבו מחוספסת הרבה יותר מן הנהוג בעולם האקשן ההוליוודי העכשווי. כך, לדוגמה, הוא מציג בעיטות בגופן של נשים מבוגרות וכן שיסופי גרונות של קורבנות אחרים – דברים שהתרגלנו בשנים האחרונות לראות רק בסרטים של מיכאל הנקה.

המטרה: הבית הלבן (יח"צ)
"צלמו אותי בפרופיל שבו אני לא טו פייס". מתוך "המטרה: הבית הלבן"

הדבר ישמח את הקשוחים שבצופים, שמאסו בהתרככות המתמשכת של הקולנוע האמריקאי והשתוקקו להתענג מחדש על מותחני פעולה שבהם האלימות היא באמת ובתמים למבוגרים בלבד. עם זאת, הם יתאכזבו לגלות שגם אם מגיע לסרט ציון לשבח על נכונותו לנסות ללכת עד הסוף, הרי שיכולת הביצוע שלו מצטיינת פחות.

אמנם, "המטרה: הבית הלבן" אינו כישלון, אך הוא גם מתקשה להתעלות ולהיות יותר מבילוי סביר להצגה יומית או להקרנה לילית מאוחרת, בשעות שבהן המוח אינו בשיא תפקודו. זאת, מכמה סיבות: באטלר הוא אמנם שחקן רב עוצמה וגיבור אמיתי, אך כל השחקנים סביבו חלשים – כולל זוכה האוסקר מורגן פרימן, שבתפקידו כיו"ר בית הנבחרים לא עושה דבר חוץ מלשבת בחמ"ל ולהביט במסכים גדולים במבטים מודאגים; פוקואה מביים את סצינות האקשן בחוסר השראה ואף ברישול – ניתן להבחין בכך שהצילומים הואצו כדי להספיק להוציא את הסרט לפני "White House Down" ; וחמור מכל – העסק משתרע על פני 120 דקות, אך מתקשה להצדיק את האורך המוגזם ובשלב מסוים מתחיל לחרחר כמו מכונית שנגמר לה הדלק.

אם כך, מדובר בסיכומו של דבר ביריית פתיחה סבירה לגל סרטי הבית הלבן, אך לא יותר מזה. בעוד שלושה חודשים בלבד, כש"White House Down" יגיע לאקרנים, יהיה לו קל להתעלות על הסטנדרטים שנקבעו כאן.

מה חשבתם על הסרט? דברו על זה בפייסבוק

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם