"המתחזה": סרט מתח עלילתי בתוך דוקומנטרי

"המתחזה" הוא לא רק אחד המותחנים הכי אפקטיביים של השנה – הוא חלק מגל של סרטים תיעודיים שמטשטשים את הגבול בין מציאות ובדיה, ולוקחים את הדוקו לשלב הבא בהתפתחות שלו

ישנן אלף דרכים לספר סיפור. כאשר מפרקים סיפור טוב לעובדות, כל מה שנשאר הוא חומר ביד היוצר, וגם "כיפה אדומה" יכולה להפוך, ואף הפכה בעבר, לסיפור אימה, לקומדיה הזויה או לסרט פורנו. כפי שמיכאלנג'לו טען שהוא רק מגלף החוצה את הפסל שכלוא בגוש השיש, כך מספר סיפורים טוב חושף טפח ומכסה טפחיים במטרה להוציא את המסר, בעזרת קצת סדר וגילוף של העלילה.

הסרט הדוקומנטרי "המתחזה" (שיוקרן היום, חמישי, בשעה 21:00 וביום שבת בשעה 22:00 במסגרת פסטיבל דוקאביב בסינמטק; וכמו כן ישודר ביום ראשון ה-22:00 בערוץ yes דוקו) מבין את העובדה הזאת היטב, כיוון שהוא משתמש בדרך חכמה לספר סיפור שמדבר על הנושא הזה בדיוק – משמעותו של נרטיב. על פניו, הבמאי בארט לייטון מציג במבט לאחור את הסיפור הכמעט לא יאומן של משפחה טקסנית עם אפיל וויט טראש סימפטי, שבערב קיצי ב-1994 בנם בן ה-13 נעלם. ניקולס ברקליי יצא לשחק כדורסל אחרי עוד ריב עם אמו, ומעולם לא חזר.

אחרי יותר משלוש שנים, מספיק זמן להתייאש, הטלפון מצלצל. "מישהו בספרד מצא את ניקולס. הוא רוצה לחזור הביתה". הסרט לא משאיר מרווח זמן רב להשערות ורומז עם שם הסרט את מה שנחשף כבר בדקות הפתיחה - מי שחזר לסן אנטוניו כניקולס בן ה-16 היה למעשה צרפתי חצי אלג'יראי בן 23. פרדריק בורדין הוא נוכל וכנראה שקרן פתולוגי שהתקיים במשך שנים מהתחזות לבני נוער שונים. הוא דילג בין בית מכסה אחד למשנהו כשבכל פעם פתח מחדש בתרגיל הקבוע: כובע נמוך, בגדי חורף ושתיקה רועמת עם מבט של ילד ספוג טראומה. כל כמה חודשים הרוטינה חזרה עד שבורדין ראה הזדמנות.

באחד מבתי המחסה, רגע לפני שסולק, טען בורדין שהוא נער אמריקאי שברח ושהוא רוצה לחזור הביתה. בהחלטה מטופשת, ממש כמו בסרט מתוסרט, השאירו אותו לבד במשרד כדי ליצור קשר עם המשפחה. הנוכל הזריז התקשר למחלקות משטרה בכל ארה"ב וטען שהוא מבית מחסה לילדים בספרד ושיש אצלם נער נעדר. כשמצא ילד שהתאים באופן רופף לתיאור שלו, בורדין תפס את זהותו של ניקולס מטקסס. מקץ ימים ספורים האזרח הצרפתי שהתנחל בספרד כבר עלה על מטוס לארצות הברית.

בשלב הזה עולה השאלה המרכזית הראשונה בסרט, שגם מדליקה את נורת המתח: איך המשפחה הטקסנית לא רואה שהילד הבלונדיני עם העיניים הכחולות שלהם הפך במרוצת שלוש שנים לגוץ עם עיניים כהות ומבטא צרפתי מוסווה בקושי? ויותר חשוב, מתי יגלו את האמת? השאלה הזו מחזיקה את הסרט בעזרת בימוי מצוין שמשלב בין ראיונות עם בני המשפחה לראיונות עם פרדריק בורדין. על הדרך הבמאי מחבר גם מעט ראיונות משוחזרים וכמה שוטים מעוצבים להפליא של שחזור האירועים. האווירה המכוונת, סוג של פילם נואר ריאליסטי, הופכת את הראיונות למותחים כמעט כמו השחזורים ומשאירה מספיק מקום לספק שגם אם הסיפור כבר סגור מראש, לא הכל נחשף בפנינו.

המתחזה (יח"צ)
אווירה של פילם נואר. מתוך "המתחזה" (צילום: יח"צ)

הסרט מעניק תגמול על כל המתח הזה עם פתיחת המערכה השלישית. באופן כמעט מינורי נחשף הטוויסט האחרון. הוא ספקולטיבי אמנם, אבל בהחלט מזעזע ומשנה את הסרט מקצה לקצה. מבלי לחשוף את הפרטים, ניתן לגלות רק כי לפתע בורדין הוא לא השקרן היחיד על המסך ומחוץ לו. גם האמון בין הצופה ליוצר נשבר באופן מבוקר ומכוון. הסוד שנחשף מעמיד את האופן שבו הוצגו לנו העובדות באור אחר. סטייה קלה מהנראטיב – ולפתע זה סרט אחר.

התרגיל המודע הזה מעלה על פני השטח את התכסיס הטרנדי של הסרטים הדוקומנטריים. במאמץ להילחם בסרטים העלילתיים, הדוקומנטרי שואב מהם בשנים האחרונות מסגרות סיפוריות. ז'אנרים, מהלכים עלילתיים או סתם תכסיסי עריכת נרטיב משמשים את הקולנוע העלילתי מראשית דרכו, ואילו הדוקו, שנאבק באופן מסורתי על קהל, משתמש כיום באותם הדברים שהפכו את הקולנוע העלילתי למוצלח מבחינה אמנותית. החופש לספר סיפור ביותר מדרך אחת, דווקא כאשר מדובר בסיפור אמיתי, מייצר דרמה חזקה שמתבססת על הדרמה המציאותית ומעלה תהיות על מהות האמת, על נקודות מבט או על האופן שבו אנחנו משתמשים בזיכרון.

"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן היא דוגמה מושלמת לאופן שבו אימוץ ז'אנר פותח דלתות שסרטי תעודה יכלו רק לחלום להתעסק איתם בעבר. באמצעות האנימציה המרהיבה, פולמן הצליח לחפור בנבכי זכרונו ולהמחיז את התמונות שבקעו מתוך מחשבותיו, חלומותיו ואולי דמיונו באופן שלא רק מדביק את הצופה למסך אלא גם מעלה שאלות מורכבות יותר. במילים אחרות, אין אמת, רק פרספקטיבה. ההודאה בכך שמרגע שישנו מְסַפֵר אין סיכוי לאובייקטיביות מתבטאת בבחירות השקופות של הסרט, שמסדר באופן עלילתי את המציאות. זו, מצידה, לא תמיד מתאימה למסגרת שכזו.

המצב הזה גם מוביל לסרטים שבהם הקו בין המציאות לבדיה דוהה. שלוש שנים אחרי המוקומנטרי של חואקין פיניקס וקייסי אפלק, "I'm Still Here", עוד לא ברור מה בדיוק קרה שם, כמה מהדמות ההזויה ששיחק פיניקס חדרה לתוכו וכמה היא היתה תצוגת משחק טוטאלית. גם אמינותו של "קאטפיש" המהולל הוטלה בספק, בין היתר בגלל המבנה הדרמטי שלבש. האופן שבו הסיפור מסופר מעלה סימני שאלה: אם הסיפורים ההזויים האלה היו מופיעים במדורי "חדשות מוזרות מהעולם" או מוצגים בסרט שנפתח עם הכיתוב "מבוסס על סיפור אמיתי", זה עוד היה נסלח, אבל הקהל מעט חשדן בנוגע לסרט תיעודי שבוחר לסדר את המציאות - גם אם הכל "מבוסס על סיפור אמיתי".

העניין הוא שגם לסיפור שמתואר ב"המתחזה" יש גרסה קולנועית עלילתית ש"מבוססת על סיפור אמיתי". "הזיקית" הוא סרט מתח עלילתי קלאסי שיצא בשנת 2010, וסיפר בדיוק את אותו הסיפור שמפורט בדוקומנטרי, בשינוי השמות והמיקום של בני המשפחה.

ההבדל התהומי בין שני הסרטים חושף את היתרון של "המתחזה", על בחירתו בנרטיב שחושף חלקים מיד ומסתיר חלקים להמשך, לעומת "הזיקית" שמייצר את המתח שלו בצורה הבנאלית ביותר. כי מי צריך "מבוסס על סיפור אמיתי" כשיש את הסיפור האמיתי? כל מה שצריך זה רק לסדר את המציאות באופן כזה שתהפוך לעלילה קוהרנטית, ואם אפשר גם חכמה. זה כמעט כמו להיות שם.

מה חשבתם על "המתחזה"? דברו על זה בפייסבוק

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם