נושאים חמים

גלעד טוקטלי, האיש מאחורי "עובדה", על החוויה ששינתה את חייו

גלעד טוקטלי, הבמאי הראשי של "עובדה", מעולם לא איבד את המסירות למקצוע ולעבודה עם אילנה דיין – אפילו לא ביום בו הגיעה לאולפן הידיעה שאביו נרצח בפיגוע. ראיון

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

בשבוע האחרון עסוק גלעד טוקטלי, הבמאי הראשי של "עובדה", בעבודה מסביב לשעון על תכנית סיום העונה שתשודר הערב ב-21:20 בקשת. כשהוא מדבר על תוכן התכנית, תחקיר של אמיר תיבון, אילנה דיין ואבי יששכרוף שפותח מחדש את סיפור מבצע החיסול של אבו-ג'יהאד (סגנו של יאסר ערפאת שחוסל על ידי סיירת מטכ"ל ב-1988), ניכר שהחומר באמת יקר לליבו. חשוב לטוקטלי להדגיש שהכתבה, שמגיעה אחרי שהצנזורה סוף סוף התירה לעיתונות להתעסק באירוע, מלאה בהישגים: ראיון עם אחד מהחיילים שלקחו חלק במבצע, חשיפה ראשונה של רשת הקשר מהאירוע ואפילו, בתוכה, הקלטה של בוגי יעלון הצעיר שפיקד על החיילים. אבל את האוזן תופס דווקא פרט אחר שהוא חולק לגבי הכתבה, כמעט בדרך אגב. "באורח די מדהים, לפני 19 שנים עשינו כתבה על אנשי אש"ף בתוניס", הוא מספר. "זה היה ממש בעונה הראשונה של 'עובדה', שלחנו לשם כתבת מטעמנו, ובמקרה הצלמים של הכתבה הההיא נסעו בתוך השכונה שבה היה גם החיסול. לא השתמשו בזה בכתבה בכלל, אבל 'עובדה' שומרת את כל חומר הגלם, ופתאום נזכרנו בזה ובתוך הארכיון שלנו מצאנו את אותה השכונה, מצולמת במשך שעה. אז זה לא נכנס לכתבה ההיא, אבל עכשיו אנחנו משתמשים בזה בלי סוף. ארכיון ענק כמו שלנו מאפשר ניסים כאלה".

כפי שמשתמע מהאנקדוטה הקטנה שלו, טוקטלי, 45, פרוד ואב לארבעה ילדים, הוא חלק אינטגרלי מהדי.אן.איי של מערכת "עובדה" מיומה הראשון – ומטפח כבר 20 שנה זוגיות מקצועית יציבה ומניבה במיוחד עם דיין. היא אמנם השם והפרצוף שמזוהים יותר מכל עם ההצלחה הגדולה של תכנית התחקירים הכי שורדת בעידן הטלוויזיה המסחרית, אבל הוא תמיד שם, מאחורי הקלעים. "כשהגעתי ל'עובדה', מיד אחרי שסיימתי לימודי קולנוע, לא ידעתי בכלל מי זאת אילנה דיין", הוא מספר. "אמרו לי שיש איזה אחת שחוזרת מפוסט דוקטורט באמריקה, שהיא עבדה קצת ב'ערב חדש' ובגלי צה"ל והיא באה להנחות תכנית תחקירים. רצו שאני אהיה מפיק בפועל של ימי צילום. יום הצילום הראשון שלנו אי פעם היה בפנימיה של בנות בבני ברק שהיה בה חשד להתעללות מינית. יצאנו ביחד לצילומים, אילנה כתבת ואני הבמאי, עם צלם שעבד איתנו אז, ו-20 דקות אחרי שהגענו מנהל בית הספר בא והרים לנו יד על המצלמה. אני מצולם שם. רואים אותי, 15 קילו יותר מהיום, מרים עליו יד חזרה, מגן על המצלמה. זה אייטם שאני זוכר עד היום. ככה נוצר החיבור בינינו, בגלל ימי הצילום, האינטנסיביות והאינטימיות".

עוד לקראת סיום העונה של "עובדה": רוני קובן ועמרי אסנהיים ב'משת"פים', תכנית חדשה של וואלה!

גלעד טוקטלי (יח"צ)
20 שנה מאחורי הקלעים. גלעד טוקטלי (צילום: יח"צ)

זאת זוגיות של המון שנים.

"ואני מודה עליה כל יום מחדש. אילנה היא מין תרכובת פנטסטית של חוכמה ושל אנושיות יוצאות דופן, ושל דאגה בלתי רגילה ואימהית לאנשים שעובדים סביבה, וגם למרואייניה. איכפת לה מאוד. הזוגיות הזו היא כמו בית לחזור אליו כל הזמן, הידיעה שהיא שם והיא תשמור עלי ואני עליה. צלחנו באמת הרבה מאוד דברים קשים ב-20 השנים האלה, גם הרבה מאוד טרגדיות. אם הייתי צריך למנות את מספר האנשים שאיבדנו בדרך, זה לא היה נגמר".

ובכל זאת, יש טרגדיה אחת שטוקטלי לא יכול להימנע מלדבר עליה. זה קרה ב-27 בינואר, 2002, שנת הקמתו של ערוץ 10, בה הוא ודיין ערקו לעונה אחת בלבד לערוץ המתחרה. "אני הייתי במאי האולפן של חדשות ישראל, חברת החדשות הראשונה של ערוץ 10, וזה היה ערב השידורים הראשון של הערוץ אי פעם. עבדנו ארבעה חודשים לקראת היום הזה. בצהריים הגיעה למערכת אינפורמציה על פיגוע, אבל אמרו שאף אחד לא נהרג. כבר שלחנו לשם צוותים, ואז, רבע שעה אחר כך אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי שאבא נהרג, ושאני אודיע לכולם. מסתבר שאישה בשם וופא אידריס הלכה עם שתי מזוודות ונכנסה לחנות נעליים ברחוב יפו בירושלים, מתחת לבניין העמודים. היא רצתה להתפוצץ בתוך החנות אבל משהו הבהיל אותה, אז היא יצאה החוצה מהחנות והתפוצצה ממש ליד אבא שלי".

זה בטח נורא לחוות את האסון הזה תוך כדי עבודה.

"והיתה גם בעיה ענקית, כי בגלל שהכל במערכת החדשות של הערוץ נעשה באפס זמן אז לא היה מי שיחליף אותי. אם לא הייתי מגיע באותו ערב, היה משודר משהו אבל אין לי מושג איך הוא היה נראה. אז אמא שלי, החמודה, נתנה לי רשות לחזור ולביים עוד באותו ערב. זה היה האייטם הרביעי במהדורה, ויעקב אילון אמר, 'אבא של הבמאי שלנו נהרג'. אחר כך נסעתי כל יום מהשבעה לביים וחזרתי".

נשמע קשה בצורה שלא תתואר.

"לא התעסקתי בזה מעולם לעומק עם אף גורם טיפולי, ואני לא בטוח שזה טוב כי זה באמת קרה תוך כדי. עשיתי סרט קצר של 13 דקות על אבא שלי רק למשפחה, אבל לא באמת הייתי בתוך זה מבחינת עצמי עד היום. אבל בלי קשר לעבודה, אני חושב שכל מי שחווה מוות של אדם קרוב בפיגוע יודע שהאפקט הוא כמו של צונאמי בגלים הכי מאוחרים שלו. זה קורה באמצע האוקיינוס, ואז מתחיל גל קטן שבסוף הופך לעצום. הבוקר למחרת הוא אותו הדבר, אבל הדברים הם בעוצמות כל כך גדולות שהן משפיעות על כל מה שקורה בחיים. אני עזבתי את הבית שנה אחרי הפיגוע, עשיתי מהפכים ענקיים בחיים שלי שהם בסופו של דבר תולדה של זה. זה הפך את חיי האישיים. זה מחייב אותך לעשות דברים בשביל לדאוג לזה שהעתיד שלך ושל הסובבים אותך יהיה יותר טוב בסוף. אני מקווה שהצלחתי. זה גם מוות שלא מאפשר שום סוג של פרידה. הוא היה, ואז הוא לא היה – עניין של כמה שניות. והוא באמת לא היה, לא נשאר כמעט כלום כי היא עמדה חצי מטר ממנו".

גלעד טוקטלי (יח"צ)
"נסעתי כל יום מהשבעה לביים וחזרתי". גלעד טוקטלי (צילום: יח"צ)

כשהטרגדיה התרחשה, כאמור, טוקטלי כבר היה במאי טלוויזיה מנוסה ובעל שם, שעונות רבות של "עובדה" ועשייה דוקומנטרית ענפה מאחוריו. ובכל זאת, החוויה המטלטלת שעברה משפחתו סיפקה לו תובנות חדשות על תפקידה של התקשורת. "שלושה חודשים אחרי הרצח ראיינו אותי מרשת ABC אוסטרליה. זה היה ראיון שיצאתי ממנו מאוד נרגש, הכתבת היתה מאוד מרוצה, וביקשתי ממנה שתשלח לי קלטת. הקלטת הגיעה, והסתבר לי שבמקביל אלי רואיין האח של המחבלת המתאבדת שרצחה את אבא שלי, והכתבה בעצם הורכבה מקאטים ביני לבינו. אני אומר משפט, הוא אומר משפט. עכשיו, הוא ידע שאני מרואיין, ולי לא היה מושג לגביו. משפט הסיום היה שמור לו. הוא אמר 'מה ההבדל ביני לבינו? הוא איבד את אבא שלו ואני איבדתי את אחותי'. לא נתתי לאף אחד מהמשפחה להסתכל על הקלטת הזאת, שמתי אותה באיזה ארון בבית, אני בעצמי פוחד להסתכל עליה שוב. זה היה שיעור בגוף ראשון על כמה קל לא לספר את האמת למרואיין שאתה מצלם, לעמת אותו מול משהו שאין לו מושג שהוא עומד מולו – וכמה אסור לעשות את זה. ואני מקווה שמהבחינה הזאת השם של 'עובדה' ושל אילנה מאפשר לאנשים לסמוך עלינו, אפילו אם אלה אנשים שעשו דברים לא טובים, שלא נוציא את הדברים שלהם מהקשרם".

עם או בלי קשר לסיפור הטראגי ההוא ולהשפעתו עליו לאורך השנים, טוקטלי מדבר בגאווה מיוחדת על העונות המאוחרות של "עובדה". "מה שמאפיין את שלוש העונות האחרונות זה המגה-סיפורים. פעם היינו עושים כתבות שעושות מין סיכום, שאומרות – הראו לכם כל מיני דברים, בואו נעטוף לכם את זה מחדש. אנחנו כבר לא עושים את זה. אם אין משהו חדש אנחנו לא נהיה שם, ואני חושב שגם ההיקף של הסיפורים, העוצמה, רוחב היריעה חייב להיות משמעותי. לשמחתי זה מתאפשר גם בגלל השנים שעברו והניסיון".

אתה חושב שפרשת סרן ר' המפורסמת השפיעה באופן כלשהו על איך שאנשים מסתכלים עליכם?

"אני אהיה נורא לקוני. הנושא בבית משפט עליון, תשעה שופטים צריכים לתת על זה הכרעה – אני לא יכול לדבר על זה. אחרי שייגמר המשפט אני אגיד בדיוק את מה שאני חושב".

אילנה דיין (יח"צ , אלדד רפאל)
מרואיינים סומכים עליה. אילנה דיין (צילום: אלדד רפאלי)

אתה מדבר על סיפורים גדולים, אבל מצד שני רביב דרוקר, המתחרה שלכם מ"המקור", מתח לאחרונה ביקורת על זה שאתם לא חושפים יותר שחיתויות פוליטיות גדולות.

טוקטלי שותק ארוכות. "אני אזהר בדבריי", הוא אומר לבסוף. "אני מאוד נזהר בביקורת על תכניות מקבילות מהצד שלנו, כי אין בעיני סיבה. אני רק רוצה שהן יהיו, שתהיה להם תוצאה מצוינת, זה רק מדליק לנו את המבערים עוד יותר מאחורה. אני מכבד מאוד את דרוקר ואת הביקורת שלו, הקשבנו לה, ונמשיך לעשות תכניות טובות".

ולעניין עצמו, בלי קשר לעובדה שדרוקר הוא זה שאמר.

"אני לא בדיוק יודע איזה 'עובדה' הוא רוצה שתהיה. אני יודע מה אנחנו רוצים. אנחנו תכנית דוקומנטרית, שמביאה את התחקירים שהיא חושבת שצריך להביא. אם מישהו חושב שיש סוג אחר של תחקירים שנחוצים, שינסה לעשות את הדברים האלה אצלו. מי שעובד בביזנס הזה יודע שאי אפשר להביא כל שבוע תחקיר חושפני. השאיפה היא בוודאי לעשות את זה כמה שיותר. אנחנו לא פוחדים מזה ואנחנו לא מושתקים – להיפך. אנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים".

רביב דרוקר (נמרוד סונדרס)
"שינסה לעשות את הדברים האלה אצלו". רביב דרוקר (צילום: נמרוד סונדרס)

טוקטלי מייחס את תחושת החירות העיתונאית של המערכת בין היתר לגב ש"עובדה" מקבלת מהזכיינית החזקה, קשת. "ערוץ 2 זה הבית שלנו, קשת זה הכי הבית שלנו. זה מקום שנותן לנו את כל מה שאנחנו רוצים, ויש לנו הרבה דרישות. אנחנו באמת מודים על הדבר הזה כל יום מחדש, על האפשור הכלכלי וגם על החופש העיתונאי – התכנית לא נערכת על ידי הערוץ. מה קורה בטלוויזיה מבחינת הריאליטי ומבחינת שאר לוח השידורים? זאת שאלה אחרת, אבל אני יודע שזה בסופו של דבר מה שמאפשר לנו את החיים. כנראה שצריך את הספקטרום הזה בשביל לאפשר את מה שאנחנו עושים. כלכלית ערוץ 2 לא היה עומד אחרת. אנחנו רק מקווים שהמצב ימשיך ככה".

אז אחרי 20 שנה והרבה מאוד מהמורות בדרך, נראה שטוקטלי לא איבד את התשוקה הבסיסית לייצר עוד ועוד תכניות של "עובדה" – והאמת היא ש"תשוקה" היא מילת מפתח גם עבורו כבמאי. "יש תהליך שקשור בתחקירנים שיוצאים לחפש מרואיינים לכתבות", הוא אומר. "פעם היינו מציידים אותם עם רשימה כזאת של תנאים שהמרואיין צריך לעמוד בהם כדי לעבור מסך, מלא דרישות על יכולת הדיבור שלו, על מה שהוא עושה בחיים, על איך שהוא נראה. היה ממש דף כזה מודפס – וזה נמחק. זה דבר שלגמרי נעלם כי אנחנו יודעים שיש רק פרמטר אחד שחשוב, וקוראים לו תשוקה. רק זה. ברגע שאתה רואה שמי שיושב מולך, זה בוער בו – אז זה שורף. מרואיינים פוטנציאליים שיש להם את הבעירה הזאת, זה תמיד יהיה בסדר, זה יעבור. יש אנשים למשל שנראים לא טוב, לא טלוויזיוניים, שמדברים לא טוב, מגמגמים, עם עברית לא טובה. אבל אתה מסתכל בעיניים שלהם ואם זה בוער בהם, זה יקרה".

מה חשבתם על העונה של "עובדה"? ספרו לנו בפייסבוק