אצלנו בחצר
לפעמים קשה להאמין כמה שירים יפים מחבר אחד מסוגל לכתוב. יענק'לה רוטבליט הוא כזה. בכל זאת, מדובר במי שכתב שירים כמו "דרכנו", "שיר לשלום", "כמה טוב שבאת הביתה", "רואים רחוק רואים שקוף", "דברים שרציתי לומר", "באה מאהבה" והרשימה מתארכת עד אין קץ. אחרי שאריק איינשטיין, יהודה פוליקר, יהודית רביץ, שמוליק קראוס, שלום חנוך, קורין אלאל ורבים אחרים שרו את שיריו, כוח לא צפוי חובר אל הפזמונאי הוותיק (שמאחוריו גם חמישה אלבומי סולו) בדמות כמה מהמוזיקאים הכי מעניינים ומגוונים שפועלים היום בארץ: אנשי הבלקן ביט בוקס (והיוצרים בזכות עצמם) תומר יוסף ואיתמר ציגלר, וחבר דבק ופרויקט אחד חלקי אחד גדי רונן. יחד הם "החצר האחורית", ואפשר כבר לשמוע שיר ראשון שהקליטו: "אחד משלנו".
"קיבלנו צו 8 בהול מטעם המדינה. אמרו שיש מצב חירום ומישהו חייב לדבר על זה או לשיר על זה, אז נפגשנו בחצר האחורית עם רוטבליט הדובר כדי לגבש מניפסט", מספר יוסף לוואלה! תרבות ורוטבליט, אחד שברזומה שלו יש כמה וכמה שירי מחאה, מזדהה איתו: "אנחנו מתעסקים בנושאים שהם בשולי החברה ודרומה". בהתאם לאתוס החתרני וכמו יוצרים ישראלים רבים בשנה האחרונה כמו אביב גדג', הבילויים, יהוא ירון, עוזי וייל ועוד רבים, גם הם פתחו פרויקט מימון-המון, המאפשר לגולשים להשקיע כסף בהפקת האלבום. מתוך 70 אלף שקלים שהוצבו כסכום יעד לפרויקט, 90% כבר גויסו נכון לכתיבת שורות אלה.
- למה בעצם לגייס כסף מהגולשים?
רוטבליט: "זה עזר לי להבין את סוחרי הבורסה שמסתכלים כל יום לראות מה קורה עם המנייה שלהם. אבל ברצינות, זהו אמצעי מהפכני שיוצר תחושה של שיתוף עם הקהל, ומחויבות הדדית. אני שומע שהאמצעי הזה מתרחב מעבר לתחומי האמנות לפרויקטים כלכליים שעד עכשיו נדרשה השקעה של טייקון או בנק כדי להרים אותם".
יוסף: "בהתחלה הרעיון נראה לי מוזר, כמו קיבוץ נדבות, אבל ככל שחשבתי עליו יותר הבנתי את העוצמה והחדשניות שיש בו, כמו פסיחה על הרעיון הקפיטליסטי, מהיוצר לצרכן, ללא מתווכים, ואם אנשים יבינו את העניין המהפכני שיש כאן ולא יתייחסו לזה כטרנד אז זאת תהיה מהפכה אמיתית. נעשתה פה יצירה עצמאית של ארבעה אנשים שהשקיעו המון זמן, אנרגיה ואהבה בפרויקט הזה, ואנחנו מחפשים את אוהבי המוזיקה שיצטרפו כשותפים משקיעים שיעזרו לנו לסיים את האלבום ולגרום לזה לקרות".
"היה כיף גדול, כל פעם מפתיע מחדש לגלות כמה החבר?ה האלה מוכשרים ומלאי רעיונות ואנרגיות, הם גרמו להרגיש שוב צעיר", מספר רוטבליט. "העבודה כולה הייתה חוויה מיוחדת, רק לפעמים התעצבנתי על הבלקן ביט בוקס שנוסעים לחו"ל כל כך הרבה ומשאירים אותי לבד". זה הפרויקט המוזיקלי הראשון של רוטבליט שיוצא מאז מותו של שותפו הפורה ליצירה בעשורים האחרונים, שמוליק קראוס. "אני רק מצטער שהוא לא יכול לשמוע את זה, הוא היה נהנה", הוא אומר.
אסור לוותר
"מצייץ מתחת לחופה, 'עוד רגע קידושין'/ מצלם ת'הופעה, רק לא זוכר מי זה שרים/ משקיע בעצמי, מגדל גינה באינטרנט/ לא ידעתי שהוא מת, כי לא פתחתם לו איוונט" - זה אולי לא התיאור הרהוט ביותר של דור האינסטגרם, אבל אין זועם ומלא תשוקה ממנו. על החתום: ויתרתי, טריו ה-Pאנק ("פיגור-קור", כמו שהם קוראים לזה) של הבסיסט יהונתן כספי, המתופף נמרוד ליברמן והזמר וכותב המילים איתי זבולון הלא הוא יניר האחמ"ש וכן ווהן הגרמני בסרטונים הוויראליים, השותף לדירה של רועי כפרי בסדרת מערכוני "בקיצור" ונער הבייגלה דאקן-דאקן בפרסומת. את ויתרתי הרשת גילתה כבר לפני למעלה משנה עם האי.פי. הקודם שלהם (כולל הלהיטים "מוטי, 31, כללי, אזור המרכז", "השמנתי מלא כדי להשתתף בלרדת בגדול" ו"חבר שלי סוגר 28 אז דיברתי איתו בפלאפון מלא עד שיצאה לי חטוטרת"), אך הטקסט לעיל לקוח משיר הפתיחה של הריליס השני והקצרצר שלהם, שיצא לאחרונה בשם "גבינה חצי רכה" (שישה שירים, 13:04 דקות בסך הכל).
האזינו לאי.פי במלואו:
מעבר לעובדה שמדובר בלהקה הכי מצחיקה שפועלת היום בישראל מאז שאינפקציה והדורבנים כבר לא איתנו (וזה די מזמן), ויתרתי מציגים בשירים שלהם את העליבות שבקיום הבינוני והפתטי של דור רקוב (כמו בשיר הפותח המצוטט, "בעתיד, אנשים, לא בהווה" המעולה). הדמויות המופיעות בהם הן מופת של אבסורד, טיפשות ושטחיות, אבל בעליבותן הן חוגגות את האבסורד שבקלישאות החברתיות ואת חוסר היכולת הכללית להכיל מורכבות. הגישה הזאת היא לא פעם ילדותית (ההמנון "פיצה יקרה מדי"), ואפילו אכזרית ומתקרבת לטעם רע (כמו בשיר הנושא את השם הציורי "אני דתי אבל בגלל שאני הומו אני מרגיש רגשות אשם אז גזמתי לעצמי את הפין"), אבל קיצוניות היא מראש הלחם והחמאה של הפאנקיסטים, ולא מהחומר שצפוי להתגלגל לסוף שבוע רגוע. לא פחות חשוב, ובניגוד מוחלט לרוב הפאנק שיוצא בישראל כולל ריליס הבכורה של ויתרתי, שעשוי בתנאים מחתרתיים עם סאונד מזעזע "גבינה חצי רכה" מוקלט מצוין ונשמע טוב. העיבודים שלו טובים יותר ואפילו מעודנים (!) יותר, עד כמה שהתיאור נשמע מצחיק בהקשר של הרכב מהזן הזה.
העובדה שיותר ויותר אנשים מכירים את ויתרתי, הודות להופעות קאלט בצימר בדרום תל אביב או לסרטוני הרשת של זבולון היא מעודדת. פעמים ספורות הפאנק הישראלי הצליח לצאת ממעגלים סגורים של מעטים לתודעה רחבה יותר (להקות כמו פאנקייק, הפוסי של לוסי, קוקו בלוף והיתושים, נ"מ, מחלקת חניקות שוטרים או אפילו להקות פופולריות יחסית כמו Uselss ID או בוא לבר, למשל, לא מוכרות לרבים), ואולי עכשיו הסצנה הזאת תקבל קצת מהאוויר שמגיע לה. "גבינה חצי רכה" מוכיח שתשומת הלב ל"ויתרתי" עצמה ראויה, לא רק כקוריוז.
"ויתרתי" יופיעו בצוותא עם "לא דובים" בצוללת הצהובה בירושלים ב-4.7.
סינגלים חדשים
אין אף אחד בבית - בעז בנאי
יותר מחמש שנים עברו מהאלבום הקודם של בנאי, ועכשיו יוצא שיר הנושא של האלבום החדש שלו, וכולו שיברון לב במיטב הסגנון המוזיקלי המוכר והאהוב של בנאי. את ההצגה, לצד הגיטרות החשמליות, גונבים כלי המיתר. על ההפקה חתום ניר מימון, שמביא איתו משהו מהניחוח שכל כך מאפיין את העבודה עם השותף הקבוע שלו ליצירה, דודו טסה (מי שהפיק לבנאי את "מרוב אהבה שותק").
שיר בכיף - רוני דואני
נדמה שאין מתאים מביצוע לשיר הקלאסי של קורין אלאל בפרויקט חידושי הפופ של רוני דואני, שבהפקת ניצן קייקוב ניסתה להפוך אותו להמנון קיץ מתבקש. ככל שזה עיבוד שמח וכיפי (ההתלהבות שבעשייה שלו מורגשת), התוקפנות האלקטרונית שלו מעט מוגזמת ואינטנסיבית מדי.
כששאלת - מיכה ביטון
משפטים פשוטים וקצרים כתב ביטון ("הצד המואר", להקת טאנארא) לשיר מרוקאי במקור, ששמע בילדותו בביצוע של ריימונד אבקסיס, אבל לא תמיד צריך לסבך בעברית גבוהה-גבוהה. ההפקה המעולה של פטריק סבג (האלבומים האחרונים של שלמה ארצי וארז לב ארי, בין היתר) הופכת את "כששאלת" לחגיגה צבעונית ושמחה במיוחד.
כל צעד - אביב גדג'
כל שיר חדש שיוצא רק מגביר את הסקרנות לקראת "ילדים של מהגרים", האלבום השני והמצופה של גדג', מנהיג אלג'יר לשעבר. "כל צעד קטן הוא אהבה נגלית, שירה נראית... כל אבן שפגעה בי היא עוד אבן שאיתה אבנה את הגשר", מילים בוערות על הגיטרות האהובות והמוכרות שלו ושל הצוות המסייע המצוין שמלווה עוד מהאלבום הקודם.
הכאב הזה - מיקי קם
אלבום הבכורה של קם הוא בראש ובראשונה אלבום משפחתי, ואחרי הסינגל הקודם שהופק על ידי בעלה המוזיקאי יהודה עדר (להקת תמוז), "הכאב הזה" מעובד כולו ומנוגן כמעט כולו על ידי הבן המוכשר אלון עדר, מי שאחראי גם לאחד מעשרת אלבומי השנה שעברה של וואלה! תרבות. זו בלדה איטית, נוגה ושקטה, שמובלת על ידי החצוצרה של ספי ציזלינג הגדול.
שיר אחד בשבוע
כשמת שמוליק קראוס לפני כמה חודשים הועלה על נס תפקידו הגדול בקולנוע כעמינדב סוסעץ, האמן היצרי המצלם סרט על חייו ושורף אותו לבסוף במו ידיו, ושיר הנושא המפורסם הושמע בכל תדר. בשבת האחרונה מת הסופר הגדול יורם קניוק, המחבר של הרומן "סוסעץ" שעליו התבסס הסרט. לזכרו, שיר יפה נוסף שנכתב על בסיס הפרוזה שלו - "החיים היפים של קלרה שיאטו", בלחן של אותו אלון עדר מן האייטם הקודם. יהי זכרו ברוך.
סקרנים לקראת הפרויקט של רוטבליט? דברו על זה בפייסבוק