אייל גולן היה אמור לנצח בנוק-אאוט בקרב תקשורתי מעט מביך מול גרושתו אילנית לוי והמגיש אברי גלעד. זו טענה בראיון שהוא רואה את ילדיו "פעם בשבוע-שבועיים", וההוא חגג על זה בחשבון הפייסבוק שלו והסביר לו איך להיות אבא טוב יותר. גולן, לא הצליח להתאפק ובחר לשחרר שיר תגובה שנכתב בכמה דקות (כפי שהעיד הכותב והמלחין שלו רותם כהן).
ב"קל כל כך", גולן פונה לאשתו לשעבר ושר על כך שקל כל כך לדבר, להאשים, להפנות אצבעות מאשימות, לשפוט, לחרוץ דין ועוד כל מיני דברים שביאסו אותו בהתנהלות ביניהם בשבועות האחרונים. כשאתה אייל גולן, גם קל כל כך להוציא שיר, להפיץ אותו לאמצעי התקשורת (שחטפו בשמחה, מכיוון שמדובר בשם חם ובפרשה טראשית וממגנטת) ולתת לכל התקרית הרבה יותר חשיפה ממה שהיא הייתה אמורה לקבל מלכתחילה.
הטעות של גולן היא לא רק טכנית. בכך שהוא מתרשל ומתעסק עם שיר פשוט כמו "קל כל כך" (שמגיע אחרי "הלב על השולחן", אחד האלבומים הראויים והמוצלחים שלו בשנים האחרונות), שרק שמו יכול להיות מקור אינסופי לבדיחות על האיכות הלירית הירודה שלו, אלא גם מהותית עצם פרסום השיר מנציח את הסכסוך, שמאחוריו, כאמור, עומדים ילדיו המשותפים של גולן ולוי, שנקלעים למלחמה הזו כנראה בניגוד לרצונם וסופגים הפסד טכני.
פרשת גולן-לוי-גלעד היא עוד סממן להיפ הופיזציה שעוברת המוזיקה הים תיכונית בישראל מבחינה חיצונית, החל בקליפים של נערות שמנענעות את הישבן, התנצחויות בפייסבוק ועד לשירי תגובה שנשלפים מהמותן. חוץ מהזווית של הרשתות החברתיות, מדובר באלמנטים שקיימים כבר שנים, אבל ככל שהז'אנר מתמרכז בתודעה אם תרצו או לא - בתור זה ששולט במוזיקה הישראלית, קל יותר לראות את התמונה המלאה.
לא צריך להיגרר לניינטיז כדי למצוא קרבות מתוקשרים סתם בשליפה, רק בשנה האחרונה הייתה התקוטטות מוזיקלית בין ליל' קים לניקי מינאז' ובין אזיליה בנקס לאנג'ל הייז חוץ מאלה שבאמת אכפת להם ועקבו מקרוב, אף אחד כבר לא זוכר על מה זה היה, הכותרות הגיעו מהצורה ולאו דווקא מהתוכן.
כמו אחרון הראפרים במיינסטרים, אייל גולן הוא לא רק בלינג ושופוני, הוא גם אגו ענק, וככזה, הוא בחר שלא לשתוק כשפתחו עליו פה, אבל מהתנצחות שכיף להתבונן עליה מהצד, התקרית הזו יצרה צליל צורם מוזיקלית ותדמיתית שמציגה את האיש שאוהב מכוניות יוקרה וחליפות יקרות באופן הכי לא אלגנטי אפשר.