"אנחנו המילרים": הסרט חמוד, הסטריפטיז של ג'ניפר אניסטון פחות

בתור קומדיה שלא מתיימרת לעשות הרבה מעבר לדגדוג בלוטות הצחוק, "אנחנו המילרים" מספקת את הסחורה – רק למה היה צריך לדחוף באמצע את הסטריפטיז המיותר של ג'ניפר אניסטון?

דורון פישלר

קומדיה, אמרו חכמינו, צריכה להיות מצחיקה. היא לא חייבת להיות אינטליגנטית, היא לא חייבת להיות סאטירית, היא לא חייבת לשאת מסר כלשהו, היא לא חייבת לכלול מופע סטריפטיז. להצחיק, זה כל מה שנדרש. "אנחנו המילרים" הוא סרט מצחיק, וזאת אמורה להיות השורה התחתונה.

ג'ייסון סודקיס מגלם ילד מזדקן, שבשנות ה-30 לחייו עדיין חי לבד ומתפרנס ממכירת גראס. הוא נדרש, תחת סעיף "תעשה את זה בבקשה, או שאתה מת" לגשת רגע למקסיקו כדי לאסוף שם משלוח "קטן" של סמים עבור הבוס הגדול. הבעיה היא שהוא לא הראשון שחשב על הרעיון להעביר סמים ממקסיקו לארה"ב, והשוטרים במעבר הגבול קפדנים למדי בנושא. כדי שיהיה לו סיכוי לעבור את הגבול בשלום, הוא מוצא פתרון: גבר בודד באוטו הוא אמנם חשוד, אבל אף אחד לא יערוך חיפוש בקרוואן נופש שבו משפחה אמריקאית פרברית לתפארת, הכוללת בעל נפלא, אישה אוהבת ושני ילדים מקסימים. למלאכה, זיוף משפחה שלמה, נרתמים השכנה החשפנית (ג'ניפר אניסטון) בתפקיד האמא, החנון המוזר והנטוש (וויל פולטר) בתפקיד הבן, ונערה שברחה מהבית וחיה ברחוב (אמה רוברטס) בתפקיד הבת. ביחד, בתפקיד המשפחה הכל-אמריקאית המלוקקת והמאושרת מהפרסומות, הם ייסעו למקסיקו, רק כדי לאסוף את הסמים ולחזור מאושרים וחייכנים באותה המידה (עובדה שהסרט ‏מדלג ‏עליה: העובדה שגיבור הסרט מעביר שני קטינים מחוץ לגבולות המדינה, ללא אישור או ידיעת הוריהם, היתה ‏אמורה ‏לשלוח אותו עמוק לכלא הרבה לפני שהיתה לו הזדמנות אפילו לגעת בעלה ירוק – אבל נזרום).

אנחנו המילרים (יח"צ)
מופרך, אבל מצחיק. מתוך "אנחנו המילרים" (צילום: יח"צ)

הסיבוכים מכאן כוללים, כמובן, סוחרי סמים רצחניים, עכבישים ארסיים, ומשפחה מעצבנת אותנטית. הסיפור מאוד צפוי וחסר כל הגיון, אבל יש בו כמה סצינות שבהן הוא מאוד מאוד מצחיק. כמו שאומרים, ROTFL. הליהוק מצוין (וויל פולטר, שלאחרונה הופיע בתפקיד יוסטס ב"סיפורי נרניה: המסע בדורך השחר", הוא תגלית – מין ביל היידר לדור החדש) והתזמון הקומי של הבמאי רוסון מרשל ת'רבר ("דודג'בול") מעולה. גם אם לא הכל עובד באותה המידה, אלה הרגעים המוצלחים באמת שנשארים בזיכרון, ויש מספיק מהם כדי להצדיק צפייה בסרט.

וזה כל מה שצריך, כאמור. רק להצחיק. לא צריך מסר חברתי ולא צריך סטריפטיז. אז בשביל מה הסטריפטיז?

לשאלותיכם: כן, לג'ניפר אניסטון יש סצינת סטריפטיז בסרט. לא, היא לא מתפשטת מעבר לבגדים תחתונים. כן, היא בת 44. לא, הסצינה הזאת לא נחוצה.

אפילו בקנה המידה של קומדיה שריאליזם עלילתי הוא לא שיקול בה, הסצינה הזאת מטומטמת: אין שום סיבה הגיונית שהיא תתרחש. אבל לא זו הבעיה; הבעיה היא שהיא לא מצחיקה, ואפילו לא מנסה להיות. היא שם בשביל הציצים בלבד, כדי שיהיה אפשר לדבר על הסרט בתור הסרט שבו ג'ניפר אניסטון מתפשטת. כאילו שזפזפתם בטעות באמצע הסרט לערוץ אירוטי כלשהו, או גרוע מזה, ל-MTV. נכון שהמצב קשה, ולנשים בהוליווד קשה להשיג תפקידים טובים וכל זה, אבל קשה להאמין שג'ניפר אניסטון, במעמדה, צריכה להתפשט כדי לקבל תפקידים. או אולי היא לקחה את התפקיד ‏הזה דווקא כדי להוכיח שהיא עדיין נראית טוב. בכל מקרה, זה דוחה ולא נעים מהסיבות הלא נכונות, ואז זה עובר ואנחנו חוזרים לקומדיה בוטה אבל מצחיקה.

ג'ניפר אניסטון בסרט "We're The Millers" (צילום מסך)
לא נעים ולא הכי לעניין, אבל אז זה עובר. מתוך "אנחנו המילרים"

לא כואב לראות את ג'ניפר אניסטון. ואין רע בסקס-אפיל. אבל הניסיונות האלה לדחוף רגע של סקס-נטול-סקס לסרט כדי שיהיה מה להראות בטריילר, נהיים מגוחכים. הנה רעיון: אולי נקבע שכל מי שהולך לסרט בשביל הציצים יוכל פשוט לקרוץ פעמיים לקופאי בקולנוע, ולקבל ביחד עם הכרטיס שובר לגלישה של שעה חינם באתר סקס לבחירתו? כך כולם יוכלו ליהנות מהתכנים החביבים עליהם כמו שצריך, בלי לערבב שמחה בשמחה.

מה חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם