בלוג "שובר שורות": סיום העונה התחיל באופן מטלטל

פתיחת החלק השני של העונה החמישית והאחרונה של "שובר שורות" הציפה מחדש את כל הקונפליקטים ולא השאירה שום מקום לספק - זו הולכת להיות פינאלה מצמררת

איל רוב

וואו, איזה פרק, הא? וינס גיליגאן הצליח בפרק הפתיחה של עונה האחרונה להחזיר לסדרה, שהחלה לפזול לכיוונים די מופרכים, את האמינות ובעיקר את ההזדהות עם מה שמתרחש על המסך. היה זה פרק עמוס בפעולות ואירועים אך מאוד מדויק. בעיקר בגלל המבנה שלו שהחל בבלבול מתעתע והמשיך במן שגרה שקטה לכאורה שכל כולה בילד-אפ שחותר אל שיא מאופק אך מורט עצבים. " Blood Money" הוא פרק שעושה בדיוק את מה שפרק פתיחה צריך לעשות – לפזר רמזים ולהשאיר שאלות מדממות תלויות באוויר הדחוס והצהוב של הסדרה הזו. אז כן, שנה שלמה חיכינו שהאנק יסיים סוף-סוף את החירבון הארוך בהיסטוריה וייצא מהשירותים עם אותה הבעת פנים איתה יישאר לאורך כל הפרק: מהתקף הפאניקה ועד לסצינה המסיימת אותו. ההבעה של הפרק הזה. הבעה שאין דרך אחרת להגדירה מאשר פאניקה רגשית שהולכת מכות עם תודעה. ואנחנו איתו. כי "שובר שורות" עבדה ופגעה בול כאשר הדמויות שלה, במיוחד אחד, וולטר ווייט, פעלו מתוך פאניקה כדי להשיב לעצמם את תודעת שליטה מדומיינת במציאות. האופי האמיתי, המורבידי, האכזרי, הנהדר וכן, גם ההומוריסטי של הסדרה הזו התגלה בפרק במלוא רהב רבדיו. וכל הדברים שעושים אותה בצדק לסדרה המדוברת ביותר כרגע, חברו מעשה אלכימיה תסריטאית לכדי צחוק צהוב וצורמני שמהדהד במדבריות ניו מקסיקו – צחוק הגורל. והגורל, אליבא ד'פתיחת הפרק, הולך להיות רע. רע לתפארת.

שובר שורות (יח"צ , Ursula Coyote/AMC)
"שובר שורות" (צילום: Ursula Coyote/AMC)

בחזרה לעתיד

הפלאשבק לעתיד לא רק החזיר אותנו ליום ההולדת 52 שנחגג בפתיחת העונה ואת וולט אל לוק הטומי לי ג'ונס שלו, אלא בעיקר החזיר את המבע הקולנועי המזוהה עם הסדרה בעונותיה המזהירות. דחיסת זמנים, יצירת "הווה עתידי מתמשך" ופערים בזויות צילום ועריכה יחד עם אובייקטים שעוברים הזרה מהגיהינום. חרף ההתכתבות של המטאור/מטוס שצולל בשמיים כשוולטר יוצא מהמכונית, די בטוח שמקרה הארנב בבריכה והאנטי קליימס שהסביר אותו, לא יחזור גם בפינאלה של הפלאשבק הזה, כשהכל יתבהר. אפשר לשים את הדולרים על מכונת הירייה בבגאז' של וולט, כלשעצמה, יופי של טייק על המשפט המפורסם של צ'כוב. המערכה השלישית התחילה בבום.

וולט, לפי תגובת קרול השכנה (הלו קרול,ה- WTF הראשון של הפרק שחוזר בהמשך), כנראה עושה משהו שהוא לא אמור לעשות (לחזור מהמתים?) ושב למה שהיה פעם הבית שלו. הוא לא מתעכב על פני כתובת גרפיטי צהובה של שמו המקצועי המעטרת את חורבות ביתו, ומיד הולך לשקע מהפרק האחרון של העונה הקודמת, כדי לקחת את קפסולת הרעל, הפתרון הסופי שלו. וולט מביט בעצמו במראה ולרגע נראה כאילו עקרו את עיניו-דימוי מדוייק למה שעבר עליו בעונה ההיא. ההתעכבות הקטנה שלו על בבואתו יחד עם האדישות למצב של מה שהיה פעם ביתו (שעל שלמותו הוא התחיל בכלל את כל הבלגן) גורמות לחשד להתגנב כי אולי הפעם הקפסולה היא עבורו. התגובה ל'הלו קרול', סוגר פתיחה מעולה. התודעה של הצופה עברה עכשיו וואחד טילטול. אפשר להתחיל.

קונפליקטים ופערים

"השטן הוא אתה", מתלוצצת מארי עם וולט, וכרגיל אין לה מושג מה מתרחש מתחת לאפה החשדני והנוירוטי, וכמה היא מטיבה להגדיר את מה שאינה יודעת. גיליגאן, אחד שיודע בדיוק על מה הוא מדבר ואיך להגיד את זה, מפתח בפרק, במהירות ראויה לשבח, שלוש חזיתות-על של קונפליקט ופערים מסועפים. כולן נובעות מגיבור הסדרה שלו, אשר די בדומה למקנולטי של העונה האחרונה ב"הסמויה" איבד מהאמון ומההזדהות בעונה האחרונה. ראשית גיליגאן מחזיר את וולט, אמן ההכחשה העצמית, לאזור הנוחות שלו. ארוחות עם הבן הנודניק (איזו דמות מיותרת, לכל הרוחות) סוודרים בצבעי קרם בהיר, אנאליות מדעית שלו היכן לסדר את עצי הריח בשטיפת המכוניות שהוא וסקיילר (שהפכה להיות נסבלת) וחזרה על הסתרה מפני כולם את שובו של הסרטן שלו. וולט, גאוותן עם גבריות מסוכסכת, בטוח כי פרק ההייזנברג קבור מאחור. כי ככה הוא החליט. אבל השגרה בסדרה תמיד הייתה מראית עין, אין כזה דבר 'חיים שקטים והגונים'.

הביקור של לידיה, אחת שיכולה לתת פייט למארי על עוצמות הנוירוטיות שלה, הוא כמובן הסנונית הראשונה של הבלגן. יש להניח שתכף יגיעו טוד, הקריפ הגדול של העונה הקודמת, והדודים שלו, ובטח נציגות זועמת מפניקס או מצ'כיה שלא רואים עין בעין את ההחלטה של וולט לפרוש. וכשהם יגיעו, וולט יצטרך כנראה הרבה יותר מאשר האסרטיביות הסקסית של סקיילר כדי לסלקם. והוא לבד. זוכרים את התמונה שפתחה את הסדרה, וולט באמצע המדבר מכוון מפוחד אקדח לעבר הכלום – ככה לבד. בנוגע לסרטן שחזר, לא בטוח שהיה צריך את זה, העניינים מסובכים גם בלי החזרה המעגלית הזו.

שתי הזירות האחרות הן כמובן האנק וג'סי. עם שניהם היו לוולט את הסצנות המשמעותיות בפרק הזה. בשתיהן השכילו גיליגאן וצוות הכותבים לתת את מלא הקרדיט לדמויות שלהם - בין אם הן חכמות ומקצועיות ובין אם הן פגועות ושרוטות – לא ויתרו להם בכלום. רוצה לומר, לא למתוח קונפליקטים ולבזבז לנו זמן יקר. על כל מעגל קונפליקט שנחשף ישנם עוד עשרה לפחות שממתינים לתורם להתפוצץ על המסך. ג'סי למשל. הוא אמנם שקוע בתבניות השתבללות בנאליות חוזרות ונשנות בבעסות שלו, אבל הפעם הבין סוף סוף, כשחמישה מיליון דולר יושבים בינו ובין וולט, שהאחרון, האב הסימבולי והמנצל שלו, משקר לו. בסצנה הזו, וולט פונה שוב אל הלב של ג'סי ("אני צריך שתאמין לי ג'סי") אבל כרגיל, מדבר על ובשביל עצמו, היא פתיחתה הכתובה והמשוחקת לעילא של קופת השרצים שגדולה בהרבה מחמישה מיליון דולר במערכת יחסים שלהם. ההתחרפנות של ג'סי שמשליך רוטט מזעם סטיפות דולרים בשכונות עוני, היא רק כזו לכאורה. למעשה היא ניצחון יציאה לעצמאות הקטן שלו לעת עתה. מסע הזעם שלו – וההיסטוריה חמת המזג שלו מדברת בעד עצמה – רק החל. גם ג'סי, כמו האנק (ובעצם כמו יתר הדמויות כולן) לא יודע עד כמה עמוק המסע הזה אל תוך אפלת העבר המצהיבה של וולט.

שנייה לפני שוולט מגיע להאנק, לאחר שגילה כי הספר איננו וכי עוקבים אחרי המכונית שלו, רואים ילד קטן משחק במכונית צהובה. זו הפעם השנייה שהצבע הזה – מסמל סכנה ואזהרה – מופיע בפרק. צהוב הוא הצבע של הייזנברג. הגרפיטי בפתיחה והמכונית הזו מתכתבים עם הסרבל הצהוב של וולט והכיסויים של הבתים וכל הבלגן שהגיע כשהוא היה לובש את זה לעבודה. בלגן שהאנק מתחיל לחבר בראש, כאמור עם אותה הבעת פנים מהשירותים, ועושה על הדרך רי-קאפ לסדרה. העימות ביניהם – הציר המרכזי של הסדרה – מתחיל כבר על פרק הפתיחה בסצנה מושלמת, מכל בחינה. ייאמר לזכותו של האנק שהוא באמת מתחיל להבין עד כמה אינו יודע בכלל מי הבנאדם הזה שעומד מולו. הוא פועל מתבונה אך נמצא במאבק עם עצמו על כך שנתן לזה לקרות ממש מתחת לחוטמו. חזק יותר מהבוקס שהעיף לוולט הוא המשפט הכי נכון שהאנק אמר אי פעם - 'כאילו שאכפת לך מהמשפחה', נקודת המפנה החשובה של הסצינה הזו. לאחריה וולט, בפעם ראשונה, נעצר בהפתעה. הוא באמת מודה, לא רק במחלתו ובכך שהוא אדם מת מהלך, אלא בעיקר במי שהוא. מי שהיה, מבחינתו. אך האיום הצפעוני שלו, אולי תגובת האגו הפגוע שלו, רק מראה שאפשר לקחת מהבנאדם את הכובע אבל אי אפשר לקחת ממנו את מי שהוא. הייזנברג לא הלך לשום מקום, נהיה לו צפוף. הם נשארים במקומם והשקט בסוף הפרק נותן את כל הכבוד לרגע הדרמתי המופתי. המשך יבוא.

בו בעת, לצד כל הדרמה, גיליגאן תמיד הביא אותה בהומור מחופף, שקצת נרגע בחצי הראשון. הוא מחזיר אותו, ועושה זאת בפול און בפרק הזה. רק תתקשרו אל סול, ה-ארי גולד של ניו מקסיקו. עם הקליינטורה הצבעונית וחסרת התקווה, חולצת המשי הירוקה, המעסה הנרגנת שמעירה לו כי החנות שלו נותרה פתוחה – יאללה שתהיה עליו סדרה, כי מי שיכול לקחת האפי אנדינג בתוך המשרד בצהרי היום, מחזיק מגירה מלאה במכשירי טלפון חשודים ואף פעם לא חוזר על אותו דימוי פעמיים הוא גיבור של סדרת קאלט.

ניחושים

לפי הפלאשבק העתידי, וולט ברח (בזהות בדויה וכנראה לניו המפשייר, כמה יפה מצידו) והיה צריך לחזור לאלבקרקי כנראה כדי לנקום. אני מניח שהמצב של ביתו מעיד בעד מי הוא חזר לנקום. השאלה במי. אפשר לשים את הכסף על שני כיוונים – ג'סי או דקלן, האיש מפניקס אשר וולט התחייב לספק לו את החומר.

האנק הבין את הסופט ספוט של וולט. שימו לב מה הוא ביקש מוולט - תביא את סקלייר והילדים ונראה. האגו שלו לא יירגע עד שהוא יחשוף את מי שקרנן אותו מקצועית בפני המשפחה. הוא לא יוותר הפיטבול הזה, אבל הוא לא יודע שסקיילר בסוד העניינים (אם כי, כמו כולם, רחוקה מלדעת הכל) ואולי וולטר ג'וניור יקבל סוף סוף צידוק לקיומו מלבד להתווכח מי עושה כלים עם אמא. העימות הזה יגיע.

ג'סי – בואו נעשה חשבון, לגרום לך לרצוח את גייל, לתת לאהבה שלך למות מבלי לעשות כלום ולהרעיל את הילד של החברה החדשה שלך, ולהרוג את הבנאדם היחידי שהאמין בך באמת, וזה עוד כלום לפני יצירת תלות רגשית-מקצועית ואישית – במי שכל הזמן מרמה אותך. זה בטוח יתפוצץ. וזה לא שיש לו מה להפסיד, כפי שהעידה הפעילות הפילנטרופית הלילית שלו.

העונה האחרונה של "שובר שורות" משודרת בימי שבת ב-21:30 בערוץ yes Oh HD ו-yes VOD

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם