מיקיאגי, המוזיקאי בן ה-45, סולנה לשעבר של להקת נוער שוליים, ממשיך לשחרר סנוניות לקראת פרויקט הסולו שלו, שעתיד לצאת במלואו במהלך השנה הבאה. אחרי "לא כל אחד יכול", הסינגל הראשון שיצא בספטמבר שעבר, מוציא מיקיאגי את הסינגל השני, "נפשי". הפעם, מדובר בשיר פופ עטוף בהפקה דאנסית ואלקטרונית, שונה לחלוטין מהאופי האקוסטי של הבלדה "לא כל אחד יכול". מה שכן משותף לשני השירים, הוא התוכן, שפונה יותר פנימה מאשר החוצה: מיקיאגי שר פה "נפשי, תספרי לי, תגלי לי את הסוד, רק אמיתי. נפשי, תחכי לי, יודעת מה איתי".
"הרעיון פה הוא פשוט להיות גלוי; בכלל, אני במגמה של לפתוח סכרים וחומות והרגלים ישנים וסתמיים, שפשוט עטפתי את עצמי בהם במהלך השנים מתוך נוחות", אומר מיקיאגי בראיון מיוחד לוואלה! תרבות לרגל יציאת הסינגל החדש.
"זו לא איזו אסטרטגיה שלי, 'בוא נוריד את החומות'. זה חלק מתהליך, זה לקח לי זמן לקלף את הקליפות מתוך איזשהו מסע, שאולי לא יגיע בסוף לניקיון מלא, אבל כן יגיע למקום קצת יותר נקי", הוא מסביר וצוחק.
- איך החל אותו ריחוק שאתה מתאר?
"אני חושב שתל אביב יצרה את זה", הוא אומר. "הקטליזטור הגדול לעזוב את תל אביב (כיום מתגורר מיקיאגי במושב עולש, נ.ה), היה כי אז יכולתי לראות את זה מהצד. בתל אביב דברים שקעו לתוך הרגל כמו למשל לשבת בבית ולא לחשוף את עצמי החוצה. היו המון פחדים מהבחינה של המראה החיצוני, הפחד לגלוש למקומות של ציניות יתר. יש משהו בתל אביב שהוא ארסי ומצאתי את עצמי גם שוקע לתוך הארסיות הזאת ולא מרגיש עם זה טוב. ואז, בתהליך הניקוי, או המגננה, התחלתי לסגור את עצמי מאנשים, לצמצם את מספר החברים, להיות נורא בררן וחשדן. הדבר המדהים הוא שכשיוצאים מתל אביב, אנרגיית הפראנויה נעלמת. אתה פתאום רואה שיש אנשים טובים בעולם. אתה רואה שלא כולם רעים, תל אביב נותנת לך תחושה שכולם רעים (צוחק)".
- אז מאז שעברת למושב התחלת להיפתח? ממש ככה?
"עברתי למושב לפני חצי שנה בערך, זה ממש חדש, אבל מהרגע שעזבתי, דברים שחסמתי 22 שנה (מספר השנים שחלפו מאז התפרקה להקת נוער שוליים, נ.ה), פתאום מגיעים. בחודשים האלה אני עושה דברים שלא עשיתי במשך כל השנים הללו. הפתיחות התחילה ברגע שהתחלתי להיחשף לעולם הרוח, עם קורסים שלמדתי בנושא של תיקשור, הרצאות וכנסים סביב זה. הפיזי הוא משהו שאנחנו לומדים מהר, לוקח יותר זמן להבין שדווקא הרוח היא בראש סדר העדיפות. תוך כדי המסע בעולם הרוח, תל אביב פתאום הפכה ללא רלוונטית עבורי ולכן המעבר ממנה היה לי קל. זה כאילו עשיתי עבודת הכנה של שנים לצעד הזה; היום אני כבר לא מפחד, אז אני יכול להרשות לעצמי לחשוף. הפחד היחיד שלי עכשיו זה רק מחרקים מסוימים באזור השרון".
- לחבר בקהילה הגאה לא אמור להיות קל יותר לחיות דווקא בתל אביב?
"להיפך. אני נראה שונה בתל אביב. באזור השרון אני איש רגיל, אף לא מסתכל עלי, זה כאילו נורא רגיל. בתל אביב יש רף נורא נורא גבוה. אתה חייב להיות נורא רזה, נורא צעיר, נורא מתאמן בג'ים. יש משהו נורא ביקורתי, והביקורת הזאת בחלקה גם אני אשם בה. אני גם שמתי על עצמי את הזכוכית מגדלת הזאת. אבל היתה לי תחושה נוראית שבוחנים אותי, אם עליתי קילו אז זה אסון נוראי. מהבחינה הזאת יש לי נחת רוח כי אין לי את זה במושב, ועכשיו אני יכול באמת להתפנות להתעסק באהבה שלי".
- בשני הסינגלים שיצאו עד כה, גם "לא כל אחד יכול" וגם "נפשי", אתה אחראי על הלחנים והעיבוד אבל הטקסט שייך לשמוליק קלוסקי. אתה חושש לכתוב לבד טקסטים?
"בחלק מהשירים בפרויקט החדש אני גם כותב את הטקסטים. במקרה הספציפי הזה, השיר נכתב במקור על ידי באנגלית, והרגשתי שאני כאילו נעול על הכתיבה באנגלית ושלא אוכל לכתוב אותו בעברית. שמוליק הוא גם חבר וגם יודע לכתוב משהו שמתגלגל יפה מבחינה פונטית, זה משהו שלא הרבה מבינים. יש לו היכולת לחבר טקסט מעניין שמתגלגל נכון מבחינת שירה. על מה אני כותב? אני בדרך כלל כותב על אהבה, 'איי לאב יו', 'איי הייט יו', 'איי וואנט יו', לא משהו עמוק מידי (צוחק)".
- פעם שרת טקסטים יותר מיניים ופרובוקטיביים, היום בשני הסינגלים הללו אתה שר על אמת פנימית. זה גם קשור לתהליך שתיארת קודם?
"אין לי אג'נדה של לקום בבוקר ולהגיד 'אני עושה פרובוקציות'. אני הרי מטבעי פרובוקטור, זה לא בראש מעייניי. בגיל 20 חשבתי המון איך ליצור עניין, היום אני לא חושב במושגים כאלה. העטיפה של 'נפשי' היא מבחינתי אמירה אמנותית, למרות שהרבה שדרני רדיו יראו בה משהו פרובוקטיבי. כשחשבתי על עטיפה חשבתי אולי לקחת ציור של גוף שלם, אבל אמרתי שהנפש נמצאת בראש ולכן אהבתי את הרעיון של הגולגולת. וזה גם נורא טרנדי היום גולגלות, כך שזה התחבר יחד.
- "נפשי", הוא להיט דאנס-פופ אלקטרוני ועדכני שמתכתב עם אווירת הרטרו-דאנס של שנות התשעים. הז'אנר הזה נהיה טרנדי מאוד, זה כיף מבחינתך או שאתה מתעייף מלראות הרכבים צעירים מנסים לשחזר סאונד מהניינטיז?
"אין בי שחצנות כזאת. אני טיפוס שנורא מדביק את הקצב. למרות מרום גילי, אני מאוד מעודכן במה שקורה, מאזין למשל לקייטי פרי, ליידי גאגא, ביונסה, דאפט פאנק, רובין ת'יק; זאת כמובן לצד הקלאסיקות, אני שומע גם בילי הולידיי, אלה פיצג'רלד, מרסדס סוסה. זה לא שעשיתי הפקת ניינטיז, עשיתי רטרו ניינטיז - שזה הרבה יותר קשה. לעשות ניינטיז זה קל לי כי הייתי שם בזמן אמת, אבל רטרו ניינטיז זה אומר לקחת את האווירה של היום ולתת לה את התבלין של אז".
- אם קהל הצעירים העריץ בזמנו את נוער שוליים, הוא היום כבר קהל המעריצים של תכניות ריאליטי. אתה מנסה לפנות לקהל חדש או מסתפק באלה שמתגעגעים אליך?
"זו לא שאלה ששואלים אמן. אמן רוצה להיחשף לכמה שיותר קהל. המטרה היא, כמה שזה נשמע פלצני, להפיץ את האמנות שלי. אין לי אג'נדה לפנות רק לקהל שמתרפק על העבר. אני עושה את מה שאני אוהב לעשות. אני לא חושב שיש הרבה חבר'ה בני 15 ששומעים מוזיקה של אנשים בני 40 פלוס. נכון שזה קיים עם מדונה ואולי ברולינג סטונס או U2, אבל זה מעט מאוד. בדרך כלל המשיכה הטבעית היא למשהו שהוא צעיר מול צעיר. בת של חברה שלי מעריצה של וואן דיירקשן - הם בני 19-20, הם לא בני 45. אני לא מקווה לזקנים או צעירים. מי שיאהב, יאהב".
- ואתה אוהב את וואן דיירקשן?
"כן, אבל יותר את קייטי פרי".
מחכים לקאמבק של מיקיאגי? ספרו לנו על זה בפייסבוק