"מקימי" סדרה עם כל הפוטנציאל שבעולם, אך הופכת שופר מיסיונרי

ל"מקימי" יש יוצרים מצוינים, את יעל פוליאקוב ומוקי הטבעיים והאמינים, ועדיין היא נחנקת תחת עול המסר המיסיונרי שלה. כסדרה שפונה אל חילונים, היא מקשה עליהם להתאהב בה

לילך וולך

קשה מול הסדרה החדשה "מקימי" על פי ספרה של נועה ירון-דיין. לא לכל אחד יהיה קשה, כמובן. רק לאלו שירגישו בסוף הצפייה שקראו להם 'עגלה ריקה' ותינוקות שנשבו. ברמיזות דקות יותר או פחות, אבל בכל זאת – פנו אל קהל היעד של התוכנית, ואמרו לו – היי, אתה! החיים שלך, או מה שאתה קורא לו חיים? כל זה רק פחיות ריקות ומקרקשות. מול "מקימי" הסדרה, כמו מול "מקימי" הספר, יהיו מי שיביטו וייראו רק אור ותקווה ונחמה, ומי שייראו מלכודת פעורה. כמו בדרך כלל, אם אפשר לדבר על אמת, היא נמצאת איפה שהוא באמצע.

את הסיפור של נועה ירון אנחנו מכירים – מנחת טלוויזיה פרועה ויפה, בוגרת גל"צ, רווקה מבוקשת, פוסטר החילוניות של הניינטיז למי שחובב את המציאות שלו מדוקקת לפוסטרים. אחרי שכבר נגעה בזוהר, או היתה על המסלול המהיר אליו, הכירה את יובל דיין, דאז סטודנט לקולנוע, ובעקבותיו החלה מתקרבת אל הדת. השניים חזרו בתשובה ברסלבית, את סיפורה הכרנו בספר "מקימי" שהפך לרב מכר, והיום ירון-דיין היא ברסלבית, אם לשבעה, ומעבירה סדנאות לנשים.

מקימי (יח"צ , אוהד רומנו)
לפני הכל סדרת טלוויזיה בת מזל. מתוך "מקימי" (צילום: יח"צ)

"מקימי" היא לפני הכל סדרת טלוויזיה בת מזל. יש לה את רם נהרי כבמאי, ואת תמר מרום כתסריטאית, והשניים יודעים לכתוב, לצלם ולדבר ישראלית. נשמע מובן מאליו שבישראל הטלוויזיה תהיה ישראלית, אבל לא כך הוא, והטלוויזיה עדיין מחפשת את הקו בין מה שקורה ברחוב ובין מה שמראים על המסך ומגיע מאמריקה. ובאמת אין תשובה אחת, רק חיפוש מתמיד. קצת כמו ש"מקימי" היתה יכולה להרשות לעצמה להיות – סיפור על חיפוש. אבל "מקימי" היא לא רק טלוויזיה, היא גם שופר, ולכן היא סיפור על תשובה אחת. תשובה נכונה אחת, חד משמעית ומהדהדת.

חוץ מנהרי ומרום, המזל הגדול ביותר של הסדרה הוא יעל פוליאקוב ומוקי (דניאל ניב) – כל אחד מהם בנפרד, ושניהם יחד מצליחים לייצר את התחושה שזה לא מסך טלוויזיה שאתם מתבוננים בו, אלא חלון לבית השכן. הם טבעיים, נגישים, והנוכחות שלהם לא מעיקה בכובד של "שחקנים". פה ושם, בעיקר בגלל הבימוי שחושף כל מיקרו הבעה שלהם, ולא מחביא אותם במיזנסצינות שיטשטשו את הנוכחות שלהם, פה ושם יש חריקות זעירות שבזעירות בהן מרגישים שהפה שלהם התמלא לרגע בטקסט שלא הם חשבו עליו. רגעים שלא היו למשל ב"הכל דבש", בניסיון המשחק הדרמטי האחרון של פוליאקוב, שם היתה אחראית בעצמה על כל מילה שיצאה לה מהפה.

עם כל הנתונים האלו, ועם גרעין סיפורי כל כך ישראלי ורלבנטי, ל"מקימי" היתה האפשרות להיות סדרה מושלמת. אבל כאמור, יותר משחשוב לה להיות כזו, חשוב לה לספר סיפור עם מוסר השכל. כך למשל, עלמה, הגיבורה בת דמותה של נועה ירון, חיה חיים שמיד מההתחלה יש בהם ריקנות מהדהדת. וכל כולה ציפור שכלואה בתעשיית הטלוויזיה הרקובה ומכורסמת חוט השדרה המוסרי ומסומאת מנתוני רייטינג . "מה צריך בשביל להיות את?" שואלת אותה נערה יפה (שתיכף תמות מעודף סמים ומחסור בדרך) במסיבה פרועה בסיני, "כלום!" עונה לה עלמה, שהרי ידוע שהעולם החילוני הוא כלום ושום דבר. וגם אם זה איפיון הדמות, הרי שלא ייתכן שכל העולם שלה יהדהד כל הזמן, בקול רם כל כך את האג'נדה הגלויה ממילא. ברגע מביך בפרק הבא, שיעסוק ביום כיפור ובמשבר שהוא מביא איתו, ילד חילוני צורח ברחוב ברפטטיביות "מי שצם הוא מטומטם/ מי שצם הוא מטומטם".

מקימי (יח"צ)
מטיחים אג'נדה בפרצוף. מתוך "מקימי" (צילום: יח"צ)

ל"מקימי" יש הרבה רגעים יפים; בפרק הראשון, כמו באלו שיבואו בהמשך. אבל היופי הזה נבלע תחת הצרימות של הסטיקרים הבוטים מדי של ברסלב. הבנו מה חושבת נועה ירון על העולם החילוני, אנחנו כבר מכירים את הסוף. לרגעים נדמה שלא רק שמאכילים אותנו בכפית, אלא כבר משתמשים בכפית הזו כקלע, ומטיחים לנו את האג'נדה בפרצוף. למרבה הצער, עם כל הרצון ללכת שבי אחריה, "מקימי" הסדרה נופלת לאותו פח אליו נפל "מקימי" הספר, והוא בור הקלישאה שמחזירים בתשובה כרו לעצמם – מה שמתחיל כהזמנה ידידותית וכנה, הופך להיות מעשה מיסיונרי.

מה אתם חשבתם על "מקימי"? ספרו לנו בפייסבוק

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם