זאת אגדה שנולדה בלחישה. אד פארקר, שלימד את אמריקה את אמנות הלחימה קנפו קראטה, ארגן באוגוסט 1964 טורניר קראטה בינלאומי והזמין את אחד מידידיו, צעיר אמריקאי ממוצא סיני, ללונג ביץ', כדי להדגים לתלמידיו תנועות. אותו צעיר עמד במרכז המזרן כשעיניו מכוסות והפנט את התלמידים כשדיבר ברכות, זרק פה ושם הערות הומוריסטיות ובה בעת הדגים את כוחו ויכולותיו. אחד האנשים בקהל היה ג'יי סברינג, מעצב שיער שעבד עם כוכבי הוליווד. כעבור שבוע סברינג סיפר את שיערו של המפיק ההוליוודי וויליאם דוזייר, ולחש על אוזנו על מפגן הראווה המרשים שראה. דוזייר השיב שהוא מחפש שחקן שיגלם את בנו של צ'רלי צ'אן, הבלש הסיני-אמריקאי הבדיוני, בסדרה שעתידה לצאת, וביקש העתק של סרט ההדגמה. דוזייר ערך אודישן לאותו צעיר והתעקש להחתימו על חוזה.
אנחנו סוגרים כמעט את כל הדלתות שנפתחות בפנינו במהלך החיים בגלל פחד מהלא נודע, הרצון לשמור על המסגרת המוכרת, וחשש משינויים, בטח ובטח כשיש משפחה ועבודה ומה שביניהם. ברוס לי לא טרק את הדלת. הייתה לו באותה תקופה רשת בתי ספר לאמנויות לחימה, אישה בהיריון והחיים שלו הלכו לכיוון מסוים, אבל ברוס לי, שתמיד חלם על קריירת משחק, לא נתן להזדמנות לחמוק מבין ידיו. הוא חתם על חוזה הפקות בסך 1,800 דולר וכעבור פחות מעשור הלך לעולמו כאגדה קולנועית.
"שמור על ראש צלול, תהיה חסר תבנית, חסר צורה, כמו מים. כשמוזגים מים לכוס הם מקבלים את הצורה של הכוס, כשמוזגים לבקבוק הם מקבלים את הצורה של הבקבוק. מים יכולים לזרום או לחלחל. תהיו מים, חברים", אמר פעם ברוס לי בראיון. תפישת החיים הזאת ליוותה אותו בכל אשר עשה, בין אם באמנות הלחימה שפיתח, אשר לקחה קצת מפה וקצת משם מאמנויות לחימה אחרות, והן בשינויי הכיוון בחייו. ברוס היה איש גמיש, לא רק בשפגטים ובבעיטות שחילק, אלא בעיקר במחשבתו.
ברוס לי נולד היום לפני 73 שנה בסן פרנסיסקו ללי הוי צ'ואן, שחקן באופרה הקנטנוזית, ולרייס הו, קתולית ממוצא סיני ולבן, שהגיעה ממשפחה עשירה ומיוחסת בהונג קונג. ברוס היה הילד הרביעי מתוך חמישה ילדים. משפחתו עזבה את ארצות הברית ועברה להונג קונג כשהיה בגיל שלוש. הוא גדל להיות נער תזזיתי, שחבר לפרחחים ברחוב וחטף והחטיף פה ושם, ובגיל 13 תיעל את המרץ שלו לקונג פו ואחר כך לאמנות הלחימה ווינג צ'ון תחת המורה ייפ מאן.
היה לו גם פן אחר שבו ביטא את התשוקה והמרץ שלו - ריקודי צ'ה צ'ה. הוא אף זכה באליפות הונג קונג, והוכיח שכשהנמר הזה לא תוקף, הוא גם יודע לנוע בחן רב. במקביל - אצל ברוס "במקביל" זאת כנראה המילה שמגדירה את חייו - הוא נדבק בחיידק המשחק של אביו, והודות לקשריו של האב השתחל לעולם הקולנוע המקומי ושיחק עד גיל 18 ב-20 סרטים. ברוס לי ג'ינגל בהצלחה בין שלושת העולמות, אז בטח שלא היה לו ראש לבית ספר ולימודים. למי אכפת משיעורי בית כשאפשר לבעוט בזירה ואחר כך לרקוד עם נערה וליהנות מהילה של אחד מהשואו ביז.
"הייתי פרחח וחיפשנו קרבות. השתמשנו בשרשראות, ועטים שבתוכם הוחבאו סכינים", סיפר. אחיו סיפר עליו שאם ברוס לא אהב מישהו הוא אמר לו את זה בפרצוף, בלי פחד. הוא היה מוכר למשטרה, ולא רק בזכות הסרטים ששיחק בהם. ב-1958 אמו נאלצה לשחררו בערבות אחרי ששבר למישהו את השיניים בקרב כנופיות. הוריו הבינו שבהונג קונג כבר לא יצא ממנו משהו, אז אולי שינסה באמריקה. ברוס לי מחה, אבל הוריו לו השאירו לו ברירה. ואז הוא התחיל "להיות מים".
באפריל 1959, עם 100 דולרים בכיס, ברוס לי עלה על ספינת קיטור והפליג לסן פרנסיסקו. אחר כך התגלגל לסיאטל, וארגן לעצמו תעודה מבית ספר מקומי שתאפשר לו ללמוד באוניברסיטת וושינגטון. הוא החל ללמד קונג פו בכל מיני מוסכים וחניונים ריקים - מועדון קרב, הגרסה המקורית. במקביל, כבר אמרנו שהכול אצלו במקביל, הוא התאמן במרץ. אגב, בעולם אמנויות הלחימה תמיד היו כאלה שהזכירו שהוא אומנם נחשב ללוחם האולטימטיבי, אך מבט קצר על קורות חייו מראה שהוא אף פעם לא הגיע לרמות הגבוהות ביותר של המיומנויות בתחום. בכל אופן, באותה תקופה החיים שלו, איך לומר זאת בעדינות, היו כנראה הכי אפורים בחוף המערבי.
כמה קל היה להרים ידיים. כמה קל היה לחזור לזרועות המשפחה בהונג קונג. אבל לי ידע שיש לו כלים, הוא רק צריך לעבוד איתם. בסתיו 1963 השינוי החל. לי פתח בית ספר לאמנויות לחימה, ולמרות שחי בצמצום בחדר קטן נטול חלונות שצמוד לסטודיו, הוא הצליח להתפרנס, ותוך כדי לימודי הדרמה והפילוסופיה באוניברסיטה, הכיר את אשתו לעתיד והעמיד את העסק על הרגליים.
קרב אחד ב-1964 תרם לתהליך החיפוש העצמי של לי. באותה שנה חבורה של לוחמי קונג פו מסן פרנסיסקו, שהתנגדה לכך שחשף מערביים בפני אמנויות הלחימה הסיניות, הזמינה אותו לקרב באוקלנד שבו נקבע כי אם יפסיד הוא יחדל מללמד את אנשי המערב. לי נענה לאתגר. "ברוס תקף והיריב התגונן, נראה היה כאילו בא לו להסתובב ולברוח. בסוף ברוס השכיב אותו על הרצפה, הניף אגרוף וצעק 'זה מספיק?', 'זה מספיק' הוא ענה", סיפרה אשתו לינדה שנכחה שם. לי היה מאוכזב שלא הצליח להכריע את היריב בפחות מהזמן הזה, והחליט לזנוח את הווינג צ'ון ולהמציא שיטת לחימה משלו: ג'יט קון דו, שבה לקח קצת מכל אמנות לחימה. "שמור את מה שטוב לך, וזרוק את מה שהוא חסר תועלת עבורך", הסביר.
ברוס לי כתב שירה, אהב פילוסופיה, שיחק בסרטים ולימד אומנויות לחימה. את כל התמהיל הזה חיבר הדבר הזה שנקרא כריזמה. אחד מתלמידיו, ג'ון מיטסולס, סיפר: "ברוס אמר לתלמידים שהם מיוחדים ויש להם ערך בעולם, הוא ידע לגרום לאנשים להאמין בעצמם. תמיד התפלאנו איך הוא כה אלגנטי, מהיר וחזק באותו זמן. כשאנשים ראו אותו בפעולה הם הפכו מאמינים".
כשהוא כבר חמש שנים בארצות הברית, ברוס לי זנח לחלוטין את חלומו לשחק בסרטים והקדיש את עצמו להתמקצעות באמנויות לחימה, עד האודישן ההוא ב-1964 אצל דוזייר. הוא עמד בפני צומת דרכים: לפתוח בקריירת משחק או להרחיב את רשת בתי הספר שלו. התשוקה שלו הייתה כלפי אמנויות הלחימה, אבל הבחירה הייתה בהחייאת החלום הקולנועי, והקולנוע, אנחנו יודעים, הופך אנשים לאגדות.
לי החל בצילומי הסדרה "הצרעה הירוקה" ב-1966, והשתכר שכר נאה של 313 דולר לשבוע, אבל אחרי עונה אחת הסדרה ירדה מהמסך. המצלמות לא הצליחו לקלוט היטב את המהירות של ברוס לי בסצנות האקשן, והן יצאו לא טובות. הוא התבקש להאט את הקצב, אבל הקהל כבר היה מהופנט והשם ברוס לי החל נישא אט אט בפי ההמונים.
בינתיים לי החל לתת שיעורים פרטיים לכוכבים כמו סטיב מקווין וג'יימס קובורן, הבמאי רומן פולנסקי הטיס אותו לשוויץ לשיעור פרטי ובין תלמידי הקראטה שלו היה אפשר למצוא את צ'אק נוריס, קרים עבדול ג'באר ולי מרווין. ב-1970, באחד מאימוניו, דחק 125 ק"ג וחש כאב. הבדיקות גילו שנפגע בעצב של עצם הזנב, והיה ברור שעתידו ככוכב סרטי אקשן נמצא בספק. כאחד שמאמין בחשיבה חיובית הוא סירב לקבל את אבחנת הרופאים, ורשם לעצמו פתקים עם הגיגים פילוסופיים שחיזקו אותו נפשית. אחרי שלושה חודשים בהם היה מרותק למיטה, ברוס, בעל משמעת ברזל, התאמן בזהירות ובהדרגתיות וחזר אט אט לפסל את גופו הרזה והחסון. כעבור כמה חודשים כבר חזר להיות ברוס לי. אם זה לא כוח רצון, אז מה כן?
לבסוף הקשרים בהוליווד והידידים המפורסמים שאסף בדרך, יחד עם שמו שהפך מוכר, הביאו אותו למסך הגדול ובין 1966 ל-1973 הוא הפך ממורה אמנויות לחימה לאייקון עולמי. כשנחת בהונג קונג ב-1970 כדי לארגן את מעברה חזרה לארצות הברית, ההמונים הקיפו אותו. לא היה לו מושג עד כמה הוא מפורסם. הוא התארח בטוק שואו של TVB המקומית, ורחובות הונג קונג היו דלילים מאדם. ההצעות זרמו אליו, והוא הסכים להשתתף בשני סרטים תמורת 15 אלף דולר, "הבוס הגדול" ו"אגרוף הזעם". אחריהם כבר כל ילד בגלובוס ידע מיהו ברוס לי. בהמשך הגיעו "שאגת הדרקון", "הדרקון" ו"משחק המוות" שהושלם לאחר מותו.
טוב, הסרטים של ברוס לא היו סוגה קולנועית עילית, בלשון המעטה. העלילות היו פשוטות והיוו בעיקר הרמה להנחתה עבור סצנות האקשן המרהיבות ששבו את לבם של מיליונים ברחבי העולם. אבל הרבה לפני עידן המחשב וההיי-טק, שהולכים היום יד ביד עם תעשיית הקולנוע, ובתקופה בה אמנויות הלחימה לא היו מוכרות במערב, הסרטים האלה היו לא פחות ממהממים. ברוס לי חשף את העולם לסצנות קרב מופלאות, בהן ריחף באוויר, בעט, הכה בעזרת כל איבר בגופו, אפילו נשך רגל של יריב, אלתר ותמיד ניצח את הרעים. הצופים סלחו לו על הפער בין הקול לתמונה, וגם ההיגיון התסריטי היה לא פעם מעומעם כשמשום מקום צצו לו נונצ'קו, אבל למי היה אכפת, העיקר שימשיך לבצע סלטות באוויר ולהפליא במכותיו. העולם הביט במסך ונפל לרגליו.
ברוס לי הפך למה שבני אדם מעטים הופכים בחייהם לשם נרדף. קחו את "גבוה כמו אולסי פרי" המקומי, נפחו אותו, ותקבלו גלובוס שעליו כתוב "נלחם כמו ברוס לי". ב-20 ביולי 1973 נסע לביתה של בטי טינג-פיי, ששיחקה לצדו ב"משחק המוות", יחד עם המפיק ריימונד צ'ו. לי התלונן על כאבי ראש והיא נתנה לו גלולת "אקווג'סיק", להקלה על הכאב. לי הלך לנוח במיטתה. היא ניסתה להעירו ללא הועיל, בבית החולים ניסו להחיותו אך לשווא. הוא לקה בשבץ, המוח שלו התנפח, כנראה מתוך תגובה אלרגית.
חמישה ימים לאחר מכן נערכה לו הלוויה בהונג קונג, 25 אלף איש הקיפו את ארונו הפתוח שחופה בזכוכית כדי שלא יגעו בו. ב-30 ביולי נערכה הלווייתו השנייה בסיאטל. "להתראות אח", ספד לו השחקן ג'יימס קובורון, "זה היה כבוד לחלוק איתך את החיים. אתה חבר, מורה, חיברת לי את הגוף עם הנפש". באותם רגעים אגדת ברוס לי קמה לתחייה.
הנשים בחייו
ברוס לי הכיר את אשתו לינדה אמרי במהלך לימודיו באוניברסיטת וושינגטון, אבל היחסים ביניהם התחממו כשב-1963 עלתה על המזרן והצטרפה לשיעורי הקונג-פו של ברוס. יום אחד הזמין אותה לאכול נודלס והופ, קמה לה משפחה באמריקה. הם נישאו ב-1964 ונולדו להם שני ילדים. הבן ברנדון היה כמו אביו אמן לחימה ושחקן, ומת לאחר שבמהלך צילומי הסרט "העורב" נורה לעברו כדור אמיתי. בתו שאנון משמרת עד היום את זכר אביה ברחבי העולם.
מה לקחת ממנו
נו, יש מישהו שלא היה רוצה לדעת להרביץ כמו ברוס לי?
מה להשאיר אצלו
למות צעיר זה תמיד טוב לאייקוניזציה שלך, אבל 32 זה צעיר מדי.
