"אני יכול לחיות עם שמיים נופלים מלמעלה
אני יכול לחיות עם הבוז, המרירות וההתנשאות שלכם
אני יכול לחיות עם להזדקן לבד, אם כך נגזר עלי
אבל אני לא יכול לחיות בלי האהבה של אמא שלי"
על האלבום החדש של מארק קוזלק אפשר לכתוב תזות שלמות, יש שיאמרו שגם עבודות פוסט דוקטורט. אפשר גם לטעון שעם יותר מ-5000 מילים שמרכיבות יותר משעה של מוזיקה, היצירה הזאת היא תזה פורצת דרך בעצמה. דבר אחד בטוח: אני לא שמעתי אלבום כזה בחיים. קשה להסביר את האפקט הרגשי שהוא מייצר, כזה שכמעט משכיח את העובדה שמוזיקלית הוא רזה יותר ממתיו מקונוהי ב"מועדון הלקוחות של דאלאס", ולכן ההמלצה הנחרצת שלי היא פשוט לפנות את הזמן ולצלול לקרביו, אבל אם אני מנסה לתת לכל הניסוי הזה כותרת, אזי היא תהיה "אלבום הדוקו-ריאליטי הראשון בהיסטוריה". קוזלק, עם רזומה שכולל את הרד האוס פיינטרס ועשרות אלבומים, עושה את זה (גם) הפעם תחת השם סאן קיל מון, מחוזק בחברים כמו וויל אולדהאם וסטיב שלי (סוניק יות'), ופשוט משתף את העולם בסשן פסיכואנליטי ארוך ומאד מאד חושפני שבו הוא פורט לנימי נימים את סיפור חייו. שירים קונבנציונליים לא תמצאו כאן, יותר זרם תודעה שוצף וגועש ונוגע ללב, צונאמי של מלנכוליה שמלווה בגיטרות אקוסטיות ומספרת אפוס היסטורי, אודיסיאה של גבר אמריקאי בן 47 מאוהיו, ממוצע לחלוטין עם נגיעות קלות של ווייט טראש, משובצת איים של אסונות ודטרמיניזם אפרורי.
"מרי אן היתה הזיון הראשון שלי
היא גלשה מטה בין הרגליים שלי ואלוהים היא ידעה למצוץ
הלכתי עם חברה שלה קודם אבל לא הצלחתי להכניס אותו פנימה
וכשהיא תפסה אותי עם מרי אן נשבר לה הלב"
קוזלק מדבר על הכל, ממש הכל - לפעמים זה מרגיש כאילו הוא פשוט קורא דפים מיומן מאד אישי או מתמלל שיחת טלפון ארוכה מאד עם חבר שאיתו לא דיבר שנים - ובדרך סודק כל חומה צינית ומרכך כל לב שהתקשה: הילדות הלא פשוטה שעיצבה אותו; הפחד מהפרידה העתידית מאמא שלו; היחסים המורכבים עם אבא שהיכה אך גם לימד אותו סובלנות מהי; המקרה המצמרר שבו בת דודתו בת ה-35, אמא לשניים, נשרפה למוות, והסיפור הדומה אך הלא קשור שבו דוד שלו גם נשרף למוות; הטבח בבית הספר סנדי הוק בניוטאון שטילטל אותו; החברים ברט ומייקלין והגורל שלא היטיב עימם; קורות זיוניו ושאר חוויותיו המיניות; הפרוסטטה המציקה שלו; ו-10 דקות מדהימות שבהן קוזלק מגולל את המסע שעבר כילד שלוקח הכל יותר מדי ללב, מהפעם הראשונה שבה ראה בקולנוע את "The Song Remains the Same", דרך זכרונות מחצר בית הספר שלא נותנים לו מנוח ועד ההחלטה ללמוד לנגן על גיטרה כשכולם משחקים פוטבול וסגירת המעגל עם מי שנתן לו את ההזדמנות הראשונה כאמן.
"אתמול בלילה הלכתי לראות את הפוסטל סרוויס
בן הוא חבר שלי אבל היה סיוט להגיע לשם
לנסות להחנות ולעלות בגבעה ולמצוא מקום לעמוד בו בין
הילדים השיכורים שבוהים בסלולרים שלהם
בזמן שאני עומד מאחור בתוך קהל של 8000 איש
חשבתי על בן שפגשתי ב-2000 בפסטיבל בספרד
הוא ניגן אז על הבמה הקטנה ולא ידעתי איך קוראים לו
עכשיו הוא מופיע בגריק (אולם מפורסם באל.איי, מ.א) ומשחק אותה
והרגליים שלי כאבו והכפות גם כן
התקשרתי אליו אחרי זה, אמרתי לו שאוותר על חיבוקי הבקסטייג'
אבל תודה על המוזיקה היפה ועל ההתעמלות
נסעתי למקום ליד טאהו
נכנסתי לג'קוזי וחשבתי שככה זה
והיה שקט והקשבתי לצרצרים
ובן עדיין עושה את זה, ומוכר מלא תקליטים
ולמרות שבזמן שאנחנו מעמידים פנים שיש נגיעה של תחרותיות
אבל בן חבר שלי ואני יודע שהוא מבין את זה
ואז אחרי יומיים הבאסה שלי חלפה
וחזרתי לאולפן לעשות משמרות של 12 שעות
לשיר שיר על משהו כזה או אחר
עוד יום מאחורי המיקרופון הקיץ"
דיוקנו של קוזלק כמוזיקאי שיודע שאת העולם הוא כבר לא יכבוש ושתמיד יישאר בליגות הנמוכות יותר של סצינת האינדי משורטט בשיר שסוגר את האלבום הזה, "Ben's my Friend". "בן" הוא בן גיבארד, הסולן של הפוסטל סרוויס ודת' קאב פור קיוטי, ותראו לי עוד וידוי כן וחשוף כזה מצדו של אמן כלשהו. אבל כאמור, קוזלק מתגלה כאן כהרבה יותר מאמן כלשהו. אפשר וצריך להקשיב לאלבום הזה עוד ועוד. הוא מרגש בטירוף. בכל האזנה עוד חתיכה מהפאזל נופלת למקומה, והכל מתחבר. "Benji" הוא שיעור באנושיות שמעביר אדם מוכשר אבל בעצם די רגיל, עם סיפור חיים לא באמת כזה יוצא דופן. וזה מה שהופך את כל הנסיעה הזאת לכה יוצאת דופן.