כשבוחנים את מקור כוחה של הסאטירה בישראל, מבינים שחצי הפתגם הידוע "להצלחה אבות רבים", התגשם הלכה למעשה לפני ארבעים שנה. ב-1974, קצת אחרי סיומה של מלחמת יום הכיפורים, עלתה לאוויר התוכנית "ניקוי ראש" ושינתה לנצח את הדיון הציבורי. מוטי קירשנבאום קצר בצדק את התשואות, אבל מאחוריו עבד צוות כותבים צעיר ומוכשר, שכלל את אפרים סידון, ב. מיכאל, חנוך מרמרי וקובי ניב. שנה לאחר מכן, בעוד "ניקוי ראש" ממשיכה להכות גלים, צירפה החבורה את המאיירים דודו גבע ודיק ודור ובספר פורץ הדרך והגבולות "Zoo ארץ Zoo" העבירה את המסרים הנוקבים אל הנייר.
במשך יותר מעשור, עד אמצע שנות ה-80, מיצבו עצמם ניב וגבע כצמד המוחות השנון והביקורתי ביותר, אולי, בתקשורת הישראלית. משנפרדו דרכיהם, גבע המשיך ליצור קומיקס משובח ולקצור את השבחים. ניב עצמו עשה לא מעט, במיוחד בתחום התסריטאות, אבל ייתכן בהחלט שחש שלא קיבל מעולם קרדיט ראוי על חלקו בהתפתחות הסאטירה בישראל. אפשר לנחש שנמאס לו להיות אנדרייטד (לטעמי, הוא בהחלט לא מוערך דיו בראי ההיסטוריה). אולי המחשבות הללו הן שהובילו אותו לחזור לז'אנר, כמעט 30 שנה אחרי טרילוגיית ספרי "מגוחך" הנפלאה, עם "החיים קשים, הא?"
ברומן הראשון(!) שלו אנו נוחתים במאה ה-19. בעיר קטנה בצפון אירופה מתגלה ארכיון שחושף את הסיפור האמתי מאחורי האגדה האלמותית של הנס כריסטיאן אנדרסן "בגדי המלך החדשים". כך מתברר שהחייטים שתפרו למלך את החליפה הבלתי נראית היו בעצם סוכני ריגול שפעלו בשירות אויביו. הילד שגילה לעולם שהמלך הוא עירום שילם מחיר כבד, וכל זה בכלל קורה בעיצומה של מלחמת חורמה שעליה מפקדות דמויות עם שמות מוכרים, החל מגיבורים ספרותיים כמו הומברט הומברט, האחים קרמזוב ורוזנקרנץ וגילדנשטרן וכלה בכוכבי כדורגל כמו שטיליקה, קזירגי והתאומים ואן ופ??רסי.
אפשר להגיד על דרמה שהיא בינונית, על קומדיה רומנטית שהיא חביבה או על סרט אקשן שהוא מעביר את הזמן. לסאטירה, לעומת זאת, יש רק שתי אופציות: הצלחה או כישלון. כבוגר התחום, ניב ידע שהוא לוקח על עצמו משימה לא פשוטה, ליצור פרודיה מושחזת שתיפרש על פני 488 עמודים. לא נעים להגיד, אבל הוא לא עמד בה. הבעיה המרכזית שלו ב"החיים קשים, הא?" היא הצורך האובססיבי להלעיט בבדיחות שנעות בין מצחיקות במידה לסרות טעם. אירופה של המאה ה-19 עושה מתיחת פנים לכיוון המאה ה-21, אבל חלק נכבד מהריוויזיה של ניב הולך לאיבוד. ייתכן שזה קורה משום שהוא לא מנסה, כפי שעשה בהצלחה מרובה בעבר, לחדור מתחת לעורו של הקורא ולהרעיד אותו בצחוק הדרגתי שנכנס באיטיות קטלנית אל מתחת לסרעפת, אלא משתמש באופן מופרז בהומור פלוצים, ניבולי פה ותוכניות ריאליטי. וזה לא עובד.
מעל לכל, עולה הרושם שניב פשוט מנסה להחיות מחדש את הדיאלוגים המחתרתיים שיצר באייטיז אל עולם ספרותי נטול קומיקס בכך שהוא מאחד סדרת אפיזודות משעשעות לרומן שלם. "'כן', אמר קלווין, 'נוסעים לאמריקה'. 'יש לנו שם דודים', הוסיף קליין", נכתב בעמוד 122. זוהי הטכניקה שבה ניב וגבע השתמשו בסיפורי "אהלן וסהלן". בפלטפורמה ציורית החיבור יכול היה להיראות מצחיק יותר, אבל במקרה דנן קלווין וקליין מעלים רק בת שחוק קלה, אם בכלל.
עולם הספרות הישראלי הזניח לחלוטין את מורשת הסאטירה. כמעט כולם היום רציניים, כבדים ובעיקר כותבים בעברית גבוהה, מחפשים שיגידו עליהם שהם "עמוקים". על עצם העובדה שניב מנסה להחיות את האלמנט הפרודי ולא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי מגיעה לו מילה טובה. שוב, כמו אז בשנות ה-70, הוא שוחה נגד הזרם. גם העובדה שיצק רעיון מקורי של סיפור מעטפת מפואר לאגדת ילדים תמימה נזקפת לזכותו. הבעיה היא שעם רעיונות, לפחות מאז פיצוץ בועת ההייטק, כבר לא הולכים למכולת. הביצוע ב"החיים קשים, הא?" לא מרשים, בלשון המעטה. ברגע שמבינים לאיזה כיוון הספר מושך, לאחר חמישה עמודים בערך, עולה אינדיקציה ראשונית של ייאוש וכדי להמשיך ולקרוא צריכים לא מעט אומץ. אפילו יותר מהאומץ שהיה לילד הגאון פסקל אדלרספליגל, הברנש שצעק, אליבא ד'ניב, שהמלך הוא עירום.
קובי ניב / החיים קשים, הא?, הוצאת זמורה ביתן, 488 עמודים
האם תקראו את ספרו של קובי ניב? ספרו לנו בפייסבוק