כולנו רומסים את הפרטיות של קורט קוביין

כשקורט קוביין שר "Here we are now, entertain us" בלהיט "Smells Like Teen Spirit" שהפך את להקתו נירוונה ואותו עצמו למפלצת – הוא בטח לא תיאר לעצמו גם בסיוטים הכי גרועים שלו, שלאחר מותו כל העולם ייכנס לו לתחתונים. זה השלב שבו קמים כל המצקצקים ואומרים "יופי וואלה! תרבות!, גם הכתבה הזאת רוקדת לו על הדם", אבל תרשו לנו להתייחס לתופעה שגדולה יותר מאייטם צהוב – והיא תופעת אובדן הפרטיות המוחלט בעידן האינטרנט.

הכל כבר נכתב ונאמר על הרשת שהפכה את כולנו לזומבים צמאי מידע חסרי בושה. בחסות האינטרנט, כולנו ראינו את הפרצוף המוכה של ריהאנה, שמענו את אלק בולדווין קורא לבת שלו "חזירה" וראינו את ג'ון גליאנו מתגזען על יהודים. כשקורט קוביין התאבד לפני שני עשורים – העולם לא ראה תמונות מזירת ההתאבדות שלו, העולם התאבל. אבל העולם התקדם, ויחד איתו רף הזעזוע שלנו.

בשבועות האחרונים, משטרת סיאטל שחררה תמונות חדשות מזירת ההתאבדות של קוביין. לצד התמונות של דירת משפחת קוביין-לאב אשר בלוס אנג'לס, שגם הן מצאו את דרכן לרשת לאחרונה, מתעוררת תחושת אי-נוחות גדולה. יומניו האישיים של קוביין, שאוגדו לספר שראה אור לפני מספר שנים, שווקו כ"הצצה" למוח הכי מסקרן שעזב אותנו מהר מידי, למרות שהיו תו לא מלבד חדירה לפרטיות – אולי החרדה הכי גדולה של קוביין, שמקבל אותה לפרצוף לאחר מותו.

בין אם בשל הטמטום של משטרת סיאטל ובין אם עקב בצע הכסף הבלתי נגמר של קורטני לאב - חלקים מחייו של קוביין ממשיכים להיחשף לעיני כל ועל הנייר זה לא "לא בסדר". יש אינטרנט, הכל חוקי (בימים האחרונים לאב הודיעה כי מחזמר משיריו של קוביין עתיד לעלות על הבמות). אבל עם כל הכבוד לחופש המידע ולסקרנות הלא מוכחשת של העולם סביב הפרסונה של קוביין – אחד הסמלים הכי גדולים של הרוקנרול - נשאלת השאלה עד כמה אפשר למצוץ את הדם לזכר של האיש הזה, והאם פרטיותו של האיש לא נדרסת בצורה הדוחה ביותר. האם אפשר בכלל לשמור על חפציך האישיים לאחר מותך? האם רכושך הופך לנחלת הכלל כיוון שהיית רוקסטאר וזכות הציבור לדעת כמה סמים צרכת? האם כולנו גיא פינס אחד גדול?

"אין פה עניין לגיטימי בכל מקרה", קובע גלעד כהנא, איש ג'ירפות ולא כוחות (יחד עם תמיר מוסקט) שמכיר מקרוב את הערצת הקהל, לאחר שנאומיו על הבמה קיבלו מעמד של פולחן בקרב מעריצים וחובבי מוזיקה רבים. "מי הם האנשים שמשחררים את הדברים האלה?", הוא תוהה. "יש לי הרגשה שיש פה רדיפת בצע, כוונה לקצור את הפירות הבאמת אחרונים שעוד אפשר לקחת מילד הפלא שכבש את העולם בגיל כל כך צעיר ולא ידע להתמודד עם זה בכלל. זוהי בסך הכל עוד נגזרת על ההצהבה הבלתי נגמרת ששולטת היום באופן טוטאלי".

"היום, גם כשאתה לא מוכן להיות צהוב או מסחרי, אתה נראה כמו בנאדם שתקוע בעבר", מסביר כהנא איך העולם מסתובב, למקרה שלמישהו זה לא היה ברור. "זה הפך לסטנדרט. העולם של היום נראה דרך עדשות הריאליטי, ויש גם את ז'אנר הדוקו-ריאליטי כמו 'מחוברים', שאנשים חושבים שהם בעצם לוקחים חלק סוגה עילית. בסופו של דבר, כיום, להראות את החור תחת שלך זה משהו שהוא סטנדרט, ואם אתה לא מראה אותו, אנשים אומרים לך שאתה לא באמת רוצה לפרוץ".

וממחשבות על קוביין ב"מחוברים" מראה את חרירי ישבנו, עולות התהיות האם חלק מהחשיפות החדשות על חייו הינן לגיטימיות דווקא, ואף מכבדות את זכרו – קרי הופכות את תעשיית המרצ'נדייז שלו בפרט ושל נירוונה בכלל לעניין שניתן למצוא בו כמה נקודות אור חיוביות.

"כל דבר לגופו", אומר כהנא, "אבל אם הוא כתב יומן פרטי, והרי מדובר באדם שהיה חרד לפרטיותו, ואדם שהוא קרוב אליו במרכאות מוציא את היומן הזה – אז למה לעשות לו כזה דבר?". ומה באשר לאוצרות הגנוזים של כהנא עצמו? האם הוא היה רוצה שאלו יימצאו את דרכן למבצעי ה"ארבע במאה" ביום שלאחר לכתו? "יש לי הרבה יצירות גנוזות ואני לא חושב שהייתי רוצה שתוציאי את הדברים האלה החוצה", הוא אומר. "למה לשטוף את העולם בדברים לא שלמים?".

"יש דברים כאלה שקורים אחרי מוות של בנאדם, גם אחרי שג'ימי הנדריקס, ג'ון לנון וג'ים מוריסון מתו, יצאו חומרים שלהם. לנון הוציא 5-6 תקליטים, אבל זה משהו שיוקו אונו אחראית לו", מסביר יובל בנאי, סולן משינה ומוזיקאי וותיק מה צפוי לכל מוזיקאי לאחר מותו. "אבל זה מישהו שהוא יודע מה הוא עושה. בסופו של דבר, במקרים האלה זה תמיד הילדים או הבן זוג של האמן. אונו לא היתה חייבת לעשות את זה, אבל היא עשתה מלא דברים שהיא לא הייתה חייבת".

אבל אונו לחוד ולאב לחוד – האחרונה הצליחה להתעלות על קיתונות השנאה שזכתה (ועדיין זוכה) להן אונו מצד מעריצי לנון והביטלס. "קורטני לאב, או שאתה אוהב אותה או שלא. הוא אהב אותה. גם היום טיפוס", מפרשן בנאי. "באופן אישי זה פחות מעניין אותי. די דשנו בסיבות בגינן קוביין התבאס על החיים והסיבה העיקרית היא די ברורה", מפרט בנאי ומסיט את האשמה מלאב. לדברי בנאי, ברגע שאתה חי מהאמנות שלך, יש לזה מחיר, אם תרצה ואם לא.

"ברגע שאתה בן אדם שכותב ויוצר, אתה בחוץ ויש לזה את המחיר של זה. גם אנחנו (חברי משינה, נ.ה) חווינו זאת הרבה פעמים וזה לא נעים. כל אחד יכול להעביר עליך ביקורת. פעם היית יותר מוגן. קוביין שייך לדור ה-X הישן, הוא הראשון שאמר, כתב ושר בשיריו על מה שהולך לקרות. אצלו זה התחיל".

בהמשך לדברים האלה - אם קוביין היה נביא בעירו והראשון לזהות את סופרטאנקר הרכילות שהעולם הופך להיות, הפצת הגיגיו האישיים באינטרנט הופכת למעשה אלים ואגוצנטרי פי כמה. אין פה שום עניין של "שימור מורשת", כפי שהוכיחה לאב עם ההצהרות על מחזמר משיריו של אהובה לשעבר על בימת ברודווי.

"קוביין התאבד בגלל מחלת נפש והתמכרות להירואין – אבל אני לא יודע מהי המורשת שלו. אני יודע איזה שירים הוא כתב. מה שאני כן יודע זה שבגיל 52 אני כבר כן דואג לזה ויודע מה אני כן רוצה ומה אני לא רוצה, במיוחד אחרי שכבר הייתי שם וחזרתי", הוא צוחק ומתכוון בדבריו להתקף הלב (לא עלינו) שעבר לפני כשנה".

- אז אם קוביין לא דאג לזה, מדובר בהפקר?

"בנאדם בן 27 שמזריק לעצמו הרואין, שבתו הבכורה רק נולדה, שיש לו מאניה-דיפרסיה ואמא שלו היתה הולכת עם גברים שהיו מרביצים לו – הוא איש לא פשוט ומי שלקח את הזכויות על עזבונו של האיש הזה, כנראה מרשה לעצמו לפרסם חלקים מתוכו כי הוא יכול. אני לא קראתי את זה.
"אין לי יומנים אישיים", מצנן בנאי את ההתלהבות לגבי עזבון עתידי (עד 120) משלו. "אבל יש לי הרבה דברים אחרים. יכול להיות שיום אחד לא אהיה, ומישהו יאגד בספר אחד את כל הדברים האלה, וזה כן יהיה מגניב".

- מגניב זה נחמד אבל מה עם הפיקנטריה? הרי בסוף הכל ייצא החוצה, אתה כבר חושב על זה היום?

"אם אני יושב וכותב משהו לעצמי, אני לא יושב וכותב על ריבים של משינה. את שואלת על מה שעשתה משטרת סיאטל - לך תהיה משטרת סיאטל. אמריקה זה אמריקה. כל עוד מדובר בפרוזה, אמנות וציור ודברים כאלה, אני חושב שזה בסדר. לא זכור לי בארץ דבר כזה, שמישהו פירסם יומן אישי של יונה וולך או דוד אבידן, שהיה באמת יומן אישי ולא חלק מעיזבון של יצירה. אנחנו חיים בעידן שאין בו שום פרטיות. אפס כבוד. אם את מחפשת כבוד אז בטח שאל תחפשי אותו באינטרנט".

"אם הייתי מכיר אדם שכותב יומן אישי ואומר לי כל הזמן 'שמע, אני כותב יומן אישי ולא אכפת לי שהוא יפורסם לאחר מותי, אבל לא כשאני חי' – אז זה בסדר", אומר כהנא. "כשפירסמו את הספרים של קפקא אחרי מותו בניגוד לרצונו, זאת היתה מתנה לעולם. אבל יש תחושה שקוביין לא רצה שהדברים הללו יפורסמו ולכן זה מריח כמו לנסות לגזור עליו עוד כסף. וכאן אנחנו שוב חוזרים לנקודת ההתחלה -אנחנו חיים בתקופה בה הפרטיות נחשבת לאולדסקול. מה זה השטות הזאת? פרטיות?! אז איך בדיוק אתה רוצה הצליח ולהתפרסם?".

"זה העולם שאנו חיים בו, לטוב ולרע", קובע בנאי את האקסיומה שכולנו מתקשים להשלים עמה. "אנשים לא יכולים להתפלא על זה שהכל בחוץ. זה גם עושה טוב שהכל בחוץ, למשל כל מיני עוולות שמתפרסמות ומסתיימות מהר יותר. אבל יש לזה מחיר. בואי נדבר בעוד עשר שנים, נראה לאן זה יגיע".

"במקרה שלי זאת היתה יכולה להיות ברכה גדולה כי יש לי יותר שירים שלא פורסמו מכאלה שפורסמו", מספר שחר אבן צור, מתופף להקת מוניקה סקס ומוזיקאי בזכות עצמו. אבן צור התברך בחוש הומור בריא – שהוא כנראה ההסבר לכך שהוא עדיין יוצר פורה שמתפרנס ממוזיקה בעידן הנוכחי.

"יש לי מלא סקיצות שלא נכנסו לאלבומים. אם יהלי (סובול, סולן מוניקה סקס, נ.ה) היה עורך את אוסף השירים שלאחר מותי אז זה בטח פחות היה מפריע לי", הוא משער. "הייתי משאיר הוראת מדויקות מי צריך לערוך את זה וכאלה. בהקשר של קוביין, זה דווקא כן מעלה קצת טעם לפגם מכיוון שבעצם זה כמו להשתמש בסם הקטלני שגמר אותו וגרם לו להגיע למקום שהוא הגיע אליו", מסביר אבן צור. "זה בעצם לעשות לו את הדבר שהוא הכי סלד ממנו".

- האם לדעתך צריכה להיות לנו בעיה עקרונית לעלעל ביומניו האישיים של קוביין? לך יש?

"קיבלתי אותם במתנה ליומולדת 40 שלי לפני שנתיים, מההורים של יהלי. מדובר כתבים מתוך מחברות שלו, ממש איורים וטקסטים ראשוניים. אין ספק שזה עטוף בצורה מכובדת ויפה, אז זה כן נחמד. מצד שני זה לא משהו שנברתי בו יותר מידי כי בשורה התחתונה אני מאמין במוזיקה שהוא השאיר ובמה שכן יצא לאור כשהוא עוד היה פעיל. אני חושב שהוא גם די הצליח לבטא את עצמו בשלושה-ארבעה אלבומים יחד עם נירוונה ולשים את עצמו על המפה בתור אחד מהכותבים החשובים בהיסטוריה של הרוק. לכן, כל דבר שהוא נבירה פנימה בדברים אישיים שלו, מרגיש לי קצת פחות כיפי וטוב".

- יכול להיות שמדובר באופן הנצחה שכולו כוונה טהורה ואמנותית?

"אני מסופק שזה נובע ממטרות אמנותיות, זה נראה כמו מיקסום רווחים על חשבון גופתו של קוביין לטובת חשבון הבנק של כל מי שסובב אותו ושסבב אותו. זה באמת מרגיש כמו ניצול המקסימלי של המת. וזו לא רק לאב – קיימת במשפחה של קוביין אג'נדה של משפחה אמריקאית מאוד בסיסית, מאוד עממית, שנגעה בזוהר בצורה מיידית ומטורפת, ויש איזו תחושה שכולם מנסים איכשהו עדיין לרכב על גב הכישרון וההצלחה שלו".

אז המציאות אולי מבאסת, אבל לפחות הזיכרון מתוק. "מה שבסוף היום נשאר לי מקורט זה כמה שירים ואנרגיה קוסמית", מהרהר אבן צור. "הוא הצליח לפגוע בי מהמקום שלו. אני זוכר שהייתי בלונדון בשבוע שהוא ירה בעצמו לכאורה (צוחק) והאבל שאני ראיתי ברחובות היה גדול ואדיר. אני לא חוויתי דבר כזה עד אז ומאז, אין למה להשוות את זה. תחושה של אבידת כהן גדול. הוא היה איש שבאמת הצליח לבטא את נפשם של אנשים בדור שלו, וזה הטופ. כל הנבירה בפרטיו האישיים שלו - לי זה פחות עושה את זה. כל עוד זה לא שיר חדש שהוא כותב ומבצע, שומדבר כבר לא ממש מעניין אותי".

פרויקט הפרידה של וואלה! תרבות מקורט קוביין - עשרים שנים בלעדיו