הכל טוב ויפה בשנת 2014. בחלקת ישראל הקטנה האוויר כמעט דליל מדי למוזיקאים שמגיעים להופיע. אפשר להגיד בקול שזו כבר לא חלטורה של אמנים שפג תוקפם ומשלימים הכנסה, אלא לוקיישן שמתברר כהכרחי לכל מי שחפץ בסיבוב הופעות עולמי. קריאות הבוז של מתנגדי הציונות הפכו להד חרישי ואגלי הזיעה של רוג'ר ווטרס לא מצליחים לסובב את הגלגל לאחור. האדמה מבעבעת מתחת לרגלינו ובמקביל גם בעולם, בשנת מוזיקה פוריה וגועשת. אולי בגלל זה פסטיבל גלסטונברי מצטייר כבבואה לאמנים שעוד יכריזו על נחיתה בנתב"ג. חובבי מוזיקה עלולים לעקם את הפנים ולהכריז שאין שום סיכוי לראות פה את ארקייד פייר, אבל חברות הפקה גדולות וקטנות (שוקי וייס, נרנג'ה וכו'), מביאות איתן בשורה אחרת (תקציר: הרולינג סטונס, פיט דוהרטי, מ. וורד, פיקסיז וג'סטין טימברלייק כבר עשו לנו שלום). מכיוון שאנחנו רבי פעלים, מלבד אירוח ענקים השארנו עקבות עם הופעות של ועדת חריגים, גארדן סיטי מובמנט וסיקרט סי באירועי מוזיקה נחשבים. כל העובדות האלו מזקקות את החומר שממנו ניזון הלב של צרכני המוזיקה המכורים, והליינאפ של גלסטונברי יהיה זה שאולי יעורר את השקיקה לכך שיהיה כאן אפילו שמח יותר. בין המזל והשכל ולא לצד "עם ישראל דורש נקמה", מתהווה האפשרות שבשנים הקרובות יערך בישראל מיני גלסטונברי. הקטנים יובילו את ההדליינרז ואלו יובילו את מעוררי המהפכות. פארק הירקון שבדרך כלל כולו מנגל, יהיה חלק משגרת הקיץ. כמו גני התערוכה. כמו הבארבי. כמו הפסאז' והאחרים. ונאמר אמן.
Arcade Fire Reflektor
פסטיבל גלסטונברי נערך מדי שנה בשדה הענק סאמרסט שליד העיירה גלסטונברי בדרום מערב אנגליה. הוא נמשך מספר ימים ומבקרים בו מעל ל-150 אלף אנשים. הסיבה לעוצמתו טמונה בעובדה שהליינאפ מורכב באופן עקבי מהאמנים המושמעים ביותר ובמינוף הכוח של הפסטיבל לטובת פעילות הומניטרית בינלאומית דרך ארגוני גרינפיס, אוקספם ו-Wateraid. הפסטיבל הראשון התקיים ב-1970, מאז נדרך הרבה בוץ על ידי סוליות, כשהשנה הגיעה שנתו ה-44 וארקייד פייר שמבצעים את להיט הרחבות "Reflector".
Lana Del Rey Ultraviolence
בשנות השבעים לא אווירת היפסטרים שלטה בשדה סאמרסט, אלא אלפי היפים עירומים ובטריפ שעשו את הדרך לשום מקום על מנת לחזות בקינקס וקיבלו כתחליף כוס חלב. הקינקס אמנם ביטלו אי אז, אבל לנה דל ריי שמותחת את מיתרי הקול לקראת גני התערוכה, הגיעה לגלסטונברי במלוא שבריריותה על מנת לבצע את " Ultraviolence" מהאלבום האחרון. זה לא סוד, דל ריי היא זמרת אולפנים ותחת מטח מזגנים היא יכולה להמשיך לשיר כמה שרק תרצה. המורבידיות, המלנכוליות, הדקלום והגוף המאובן עובדים פחות טוב בלב במה ענקית. מילה טובה: היא בכל זאת רחוקה מלנה שרצינו להציל מהתרסקות ב-SNL.
Pixies - "Where Is My Mind"
לפני רגע וקצת התמלא בלומפילד געגועים לקים דיל. מבלי שהספקנו למצמץ, פיקסיז המשיכו הלאה. בגלסטונברי כמות אינסופית של המונים שרו את Where Is My Mind ובעצם הבהירו שזה כל ההבדל בין ההופעה באנגליה לזו שהיתה כאן אצלנו, זה הפרנק בלאק שכולם יקבלו בחלקים שווים, ללא "שלום" עברי אחד ובקושי עוית של רבע חיוך.
Lykke Li - "No Rest For The Wicked"
ליקה לי יודעת איך לבצע להיטים ויכולה לעשות ללנה דל ריי בית ספר. עם להיטי הריוורב והקולות שנשארים חמים גם בנסיקה, כמו המסתורין המוקפד, שירי הפרידה והלבבות המנופצים, ליקה השוודית יכולה לגזול מהקהל את האוויר. ג'יימס בלייק, ילד הפלא התורן והאנגלי, יודע בדיוק כמוה מה הקהל שלו אוהב והוא נותן בלי לחסוך עם ביצוע ל" Retrograde" שבאופן לא מפתיע כולם יודעים לזמזם.
The Black Keys - "Fever"
עם שאריות הכוח אפשר לתת לבלאק קיז לשיר על הקדחת המרגיזה בעולם ואולי ברגעי התרפקות להיזכר בימי " Thickfreakness" המטונפים, בהם הפאז לא נשמע אסתטי כל כך והצלילים היו יותר ג'יפה מהחיים. כמו גלסטונברי שהפך למפלצת הגדולה באירופה, כך גם דן אורבך מטיל את צלו המפלצתי על כל המעריצים המרירים. לא נזיל דמעה וכן נמשיך הלאה.
Dolly Parton - "Jolene"
דולי פרטון השאירה למכונות הלהיטים בוץ כששרה לקהל התינוקות (ברובו) את "Jolene". נערות עם זרים ומתבגרים שהעבירו את הלילות באוהל ביצעו איתה את הקטע עד סופו.
MGMT Kids
בן גולדוור ואנדרו ואן וינגרדן אמנם שחררו את Kids ב-2008, אבל הם יודעים שבהופעה מול מאה אלף איש ויותר, אי אפשר לדלג על השיר שכבר קשה מדי לבצע והרדיו ימשיך לנגן לעד. שאגות הקהל לקראת חלקו האחרון, הן אלו שהוכיחו סופית: זה השיר שיבוצע בכל הופעה, גם אם החשמל יפול בדיוק כשהוא מתגלגל לשיאו (זוכרים?).