אהבות בלתי אפשריות מוברגות עמוק בלב התרבות שלנו טרגדיות יווניות, שייקספיר, סרטי וולט דיסני. האהבה המנסה לבנות גשר צר מעל למים סוערים. העיקרון הרגשי מובנה כך שאנחנו מזדהים בלהט עם הזוג המתייסר, מחזיקים להם אצבעות, רוצים שהאהבה תנצח, ובזים לשמרנות ולדכאנות דרכם. אבל מה קורה כאשר הקורא משתייך בעצמו למשפחת קפולט? מה אז על האהבה חסרת הסיכויים של רומאו ויוליה, מי יגונן עליהם?
דורית רביניאן מכירה כמובן היטב את כל נוסחאות בחור פוגש בחורה, ואת כל הסיבובים הדי זהים זה לזה שיש בסיפורי רומיאו ויוליה. את הגיבורים שלה, שמנהלים רומן בלתי אפשרי, היא מקפידה שלא להפוך לטרגיים; את האחריות על גורלם היא מטילה עליהם עצמם; והיופי נצבע בריאליה דווקא, ולא בפנטזיה. ליאת היא ישראלית צעירה המבלה שנה בניו יורק - בחורה טובה מבית טוב, לא הטיפוס מעורר המהומות, לא זו שתשליך עצמה על גדר. היא מתנגשת אל תוך סיפור האהבה הלא צפויה שלה, נפגשת בו דווקא מתוך מצוקה רגעית, כזו שממקמת אותה באמריקה פוסט 9/11 כאיום אפשרי. נרדפת אקראית על רקע הזרות שלה. מי שמבין את המשפט האחרון על בשרו ומתגייס לצדה, הוא חילמי, אמן פלסטיני החי בניו יורק.
מחוץ לאיזור הנוחות שלה, בארץ זרה, ובקור הדוקרני של ניו יורק, ליאת מרשה לעצמה לאבד קצת מהחשדנות הישראלית, ומוצאת עצמה נמשכת אל הרומן הזמני כהגדרתה, הבלתי אפשרי בהגדרתו. זו לא רוח הרפתקנית שסוחפת אותה במין עליזות אל הצד האסור; אין קלישאה שאפשר להדביק למהלכים הדרמטיים של "גדר חיה", כיוון שאם יש דבר שרביניאן יודעת לעקוף באלגנטיות זה את הקלישאות שרוטטות דרוכות כמו מוקשים לצד כל סיפור אהבה טעון פוליטית. זהו לא "זמן טוב" לרומן פלסטיני-ישראלי; הסובלנות האפסית גם כך, ירדה כל כך נמוך עד שהמדחום התנפץ.
דורית רביניאן היתה מטאור בשמי הספרות הישראלית, שני הרומנים הראשונים והסוחפים שלה, שראו אור כאשר היתה צעירה מאוד, סימנו אותה מיידית כהבטחה. בדיעבד, התברר שזה היה סימון משתק ותובעני, שהביא לאילמות סלקטיבית של הסופרת המוכשרת והצעירה. רביניאן שתקה, גנזה, נסעה וחזרה עד שהולידה מתוכה את "גדר חיה", לא ספר המשך ל"סמטת השקדיות בעומריג'אן", ולא ל"החתונות שלנו". דומה אולי רק במובן הזה שהוא מתרחק אל מקום אחר כדי לחזור ולומר משהו על כאן. ליאת, גיבורת "גדר חיה", נושאת איתה את הבית על גבה כמו שבלול, מתחפרת בו כשהיא מרגישה איום על המוכר. חילמי הוא חיה מסוג אחר, הוא הילד החולם שהוא מצייר, הוא מתמסר לאי הוודאות. השילוב בין שניהם יוצר איזה דבק של שני גופים שנלפתים זה בזה, באהבה, בתלות, באיבה. האישי הוא הפוליטי, אבל באופן הכי נטול קלישאה או דמגוגיה שתוכלו לדמיין.
הם לא מושלמים ליאת וחילמי, הם לא עוד סיבוב על רומאו ויוליה. רביניאן מתעכבת על חוסר השלמות שלהם דווקא בחיבה; שואבת מסיפור האהבה את הקיטש, ומערה לתוכו ריאליה. לפעמים צורבת. אפשר לדמיין איך רומן שכזה, בין ישראלית ופלסטיני יעבור בדיוק את דרך החתחתים הזו, אפשר לשער איך הפרטי יהיה נגוע בכללי, איך הלאום נקשר אל קרסולי האדם. לא הוגן ש"גדר חיה" נולד אל תוך אקלים חומצי כל כך, הוא סיפור אמיץ שמקיים איזון עדין, וחכם מכדי להיות מטיפני או צדקני. את "גדר חיה" של דורית רביניאן צריך לקרוא כמו שקוראים את ג'. מ'. קוטזי, את טוני מוריסון. לקרוא מרחוק כדי להגיע קרוב. אולי נולדנו מונטגיו או קפולט, אבל אפשר לבחור שלא להיות חלק מהטרגדיה.
גדר חיה / דורית רביניאן, הוצאת עם עובד
מה אתם חשבתם על "גדר חיה"? ספרו לנו בפייסבוק