גם הביטוי "נאמר כבר הכל" הפך לקלישאה ריקה מתוכן, אבל האמת היא שלפעמים זה נכון, ואם היה בעשרים השנים האחרונות סרט שבאמת נבחן מכל זווית אפשרית, הרי זה "ספרות זולה". זה אולי מסביר את השקט היחסי בו התקבלו השבוע חגיגות עשרים השנים לצאתו. לאיש אין ספק בנוגע לחשיבותו, אבל דווקא בגלל זה כולם נאלמו דום כי מה כבר יש להגיד, מה נותר להוסיף?
לא חסרים סרטים שלא זכו להכרה בזמן אמת והפכו לפולחן רק לאחר מכן למעשה, זה הדין עם לפחות מחצית מאבני הדרך הקולנועיות, והיתרון בקבלת הפנים הלא מפרגנת שחיכתה להם הוא שלפחות נשאר משהו לדורות הבאים. "ספרות זולה", לעומת זאת, הפך מיידית לחביב כולם. הקהל, האקדמיה, הממסד והתקשורת חיבקו אותו ודשו בו עד שהדיון בו נהיה בלוי כמו עטיפה של ספר מתח בכריכה רכה.
ובכל זאת, אולי אפשר להעז להציע נקודת מבט חדשה, או לכל הפחות לא שחוקה לחלוטין, כיוון שהיא לא עוסקת בסרט עצמו אלא בנוסטלגיה כלפיו.
הדבר המעניין הוא, שזו נוסטלגיה כלפי משהו נוסטלגי כשלעצמו. "ספרות זולה", כזכור, לא התקיים באיזושהי מציאות ממשית אלא בתוך עולם הזיכרונות התרבותיים של טרנטינו. השם של הסרט התייחס לז'אנר ספרותי משנות הארבעים-חמישים, והשחקן הראשי ג'ון טרבולטה לא לוהק מפני שהיה שם חם באות תקופה אלא דווקא מפני שהיה כוכב עבר משנות השבעים. וכך הלאה וכך הלאה: המוזיקה, זירות ההתרחשות וכיוצא בזה. אנחנו כעת מתגעגעים למשהו שהיה בעצמו געגוע.
התכונה הזו של "ספרות זולה" מאפיינת את האופי של הקולנוע האמריקאי ב-1994. יחד עמו אנו חוגגים עשרים שנים גם לעוד כמה סרטי פולחן, ואף הם היו נוסטלגיים במהותם: "חומות של תקווה" התרחש בין שנות הארבעים לשישים, "פורסט גאמפ" סקר את ההיסטוריה האמריקאית כולה בין מלחמת העולם השנייה לניינטיז וכיוצא כזה. כמעט אף אחד מן התוצרים ההוליוודיים המובילים של אותה שנה לא נגע באקטואליה. גם "מלך האריות", כפי שאמר פעם לוואלה! הבמאי שלו רוב מינקוף, דאג למקם את עצמו באיזושהי מציאות-על זמנית.
העובדה זו גם הופכת את 1994 לרגע מיוחד בתולדות הקולנוע ההוליוודי: זו לא הפעם הראשונה בה יצא כזה מבול של יצירות פולחניות, אבל בכל תור זהב הוליוודי קודם, לפחות חלק ניכר מן הסרטים היו מושרשים במציאות האמריקאית של התקופה.
"ספרות זולה" סימל את השתלטות הנוסטלגיה על תרבות הבידור, והיה בזה משהו חדשני, כך שגם בזיכרון שלו ושל הקולנוע האמריקאי ב-1994 יש משהו כזה: לראשונה בתרבות הפולחן ההוליוודי נוצרת כאן שכבה כפולה של נוסטלגיה. פעם לפחות היינו מתגעגעים לדברים שבאמת קרו למישהו. עתה אנחנו מתגעגעים לעולם שאפילו טרנטינו לא חווה בעצמו.
מי מפחד להישאר בארץ?
הידיעה על הג'וב ההוליוודי הראשון של אהרון קשלס ונבות פפושדו התפרסמה בעיצומו של החג. עבר מאז כבר כמעט שבוע, אבל הבשורה המשמחת הזו מהדהדת: בגלל שדווקא הם נשכרו בידי אולפן בסדר הגודל של סוני, לעמוד מאחורי העיבוד האמריקאי לסרט ("נקמה") של במאי אסייתי מוערך בשיעור הקומה של ג'וני טו; בגלל שקיבלו אשראי בלתי רגיל במונחים אמריקאים גם לכתוב אותו וגם לביים אותו; ובגלל הרעש שעורר הסיפור אף באתרי התקשורת האמריקאים המובילים.
כל אלה, מקרבים את צמד היוצרים המקומי אל השורה הראשונה בדור הצעיר של יוצרי המותחנים. לא רע, בהתחשב בעובדה שגם בישראל, קשלס ופפושדו לא היו מוכרים בתור יוצרים עד לפני כמה שנים.
ההצלחה הזו גם מספיק פנומנלית כדי להפוך את השניים לרול-מודל של כל קולנוען ישראלי צעיר שחפץ גם כן לכבוש את הוליווד, ועשויה לעזור לו להכריע בין שתי האסטרטגיות הנהוגות בקרב מי שמשתוקקים לעשות זאת.
עד כה, הטקטיקה הפופולרית בשני העשורים האחרונים היתה לעקור לארצות הברית כבר בגיל צעיר, מיד אחרי התואר הראשון או אפילו לפניו, ואז להשתלב אט-אט במנגנון ההוליוודי עד שתגיע ההזדמנות שלך לעשות את הסרט העלילתי הראשון. זו השיטה שעבדה לאורן מוברמן ("השליח"), נועם מורו ("300: עליית האימפריה"), אורן פאלי ("פעילות על-טבעית") ואחרים.
השיטה השנייה והפחות נפוצה עד השנה האחרונה, היא לספוג את מחירי המילקי ולהישאר בישראל, לסיים בה את חוק לימודיך ואף לביים בה סרט אחד או שניים, ואז לקוות שמפיק אמריקאי יזהה את כישרונך ויזמין אותך לעבוד בשביל הדוד סם.
עד הזמן האחרון, סיכויי ההצלחה של האסטרטגיה הזו היו פחות גבוהים. אך מאז עולם הקולנוע הלך ונהיה קטן יותר, בעיקר בגלל ההשפעה המתעצמת של פסטיבלים בינלאומיים, המעניקים חשיפה רחבה לתוצרת של ישראל ושל כל מדינה אחרת. כך עידו פלוק משך עם "אף פעם לא מאוחר מדי" את עיני המפיקים האמריקאים לפני שנתיים וסידר לעצמו חוזה מעבר לים לביים בארצות הברית סרט בשם "The Ticket". כך קרה עתה גם לקשלס ופפושדו, שביימו בארץ ובעברית את "כלבת" ואז את "מי מפחד מהזאב הרע?", ובכך סללו לעצמם את דרכם אל אולפני סוני.
אז על פניו, ברור שאופציית המעבר לחו"ל נשמעת אטרקטיבית יותר למה לא ישר להיבחר בדראפט במקום לשחק קודם כמה עונות בעירוני נס ציונה? אך כפי שממחישה הדוגמה של קשלס ופפושדו, לעתים המסלול הכי מהיר אל הוליווד עובר דווקא דרך פנייה בצומת גלילות.