בתחילת אוקטובר האחרון, אפשר היה לפגוש בנוכחות שיא של אנשי מפתח מסצינת הטכנו של ברלין, מתכנסים יחד בחנות תקליטים בקרויצברג, "Record Loft". לא היה זה במקרה. ובאופן משונה, לא מדובר היה בהשקה של אף תקליט. היה זה בעבור אירוע שקרוב יותר למיצג אמנותי משונה.
ביוזמה מפתיעה וחדשנית מצד בעלי החנות, הדיג'יי והיוצר אדם X הוזמן למסע חיטוטים בארגזי התקליטים הרבים ממלאי החנות, שם השמיע באופן רנדומלי תקליטים נבחרים מהמרכולת, כל זאת כאמור אל מול קהל צופים רחב היקף שבא לצפות מהצד במתרחש.
לאט ובטוח, על פני קריירה בת 20 שנה, אדם X זכה למעמד פולחן בקרב הסצינה הברלינאית. הPאנקיסט ואמן הגרפיטי מניו-יורק, שבמשך שנים חי בצילו האדיר של פרנקי בונס, אחיו הגדול שנחשב לאחד מחלוצי סצינת הרייב בארצות הברית, הוא כיום האדם הנערץ ביותר בעולם הטכנו.
את ההיתוך המוזיקלי הנועז שברא בין מוזיקה תעשייתית, גותיקה וטכנו לקח לעולם זמן רב להבין, אבל נכון להיום, לכל הפחות בברלין, המוזיקה שזכתה מצידו לכינוי המופלא "רעש ריתמי" היא גולת הכותרת בכל מה שמקשר בין מועדון הברגהיין למוזיאונים ולאמנות עכשווית.
בימים אלה, הוא מוציא לאור את "Irreformable", אלבומו השישי בקריירה בת 25 שנים והראשון לצאת תחת שמו מזה שש שנים, אי לכך ובהתאם לזאת, הגיע הזמן לספר גם בעברית, את סיפורו של אחד היוצרים המשפיעים ביותר על עולם המוזיקה האלקטרונית בעת הנוכחית.
סיפורו של אדם X מרחיק לכת עד סוף שנות השמונים בניו-יורק, עיר מולדתו. שם הוא ספג את השראתו וחיבתו למוזיקה בעיקר על ידי אחיו הגדול, פרנקי בונס. אביהם של השניים, רוג'ר בונס, היה שוחר מוזיקה מושבע, בעל אוסף תקליטים אדיר. הוא נרצח מסיבות ומקרה שאינם ידועים לתקשורת, כשהוא מותיר אחריו את אימם לגדל את שני הילדים לבדה. כמעט בכל ריאיון שהעניק פרנקי בונס בקריירה שלו, הוא מספר על אוסף התקליטים של אביו כמתווה דרך בדרכו לבחור בתקלוט כמקצוע.
אחרי מספר שנים בהם ביסס את מעמדו כאחד מתקליטני המועדונים המבוקשים בניו-יורק של שנות השמונים, הוא נשבה בקסמה של סצינת המוזיקה האלקטרונית ויחד עם אחיו הצעיר אדם, מקימים השניים את חנות התקליטים הראשונה בברוקלין המוקדשת למוזיקה אלקטרונית, Sonic Groove.
עבור היסטוריוני המוזיקה, פרנקי בונס הוא אחד מגיבורי תרבות הקלאבינג החשובים ביותר באמריקה. הוא אחד הדיג'יאים הראשונים מארצות הברית לנסוע ולהופיע בחגיגות קיץ האהבה של בריטניה, והראשון לייבא את תרבות הרייב של אנגליה ובלגיה בחזרה לניו-יורק. סדרת המסיבות המיתולוגית שקיים תחת הכותרת "Storm Raves", היא המקום בו דיג'יאים ויוצרים כמו ג'ואי בלטרם, ג'וש ווינק וריצ'י האוטין איבדו את בתוליהם המוזיקליים.
בדומה לאחיו הגדול, גם אדם X נשבע בקסמי האנרכיזם של תרבות הרייב. אבל הרבה לפני שהתמסר לקריירת מוזיקה, עיקר פועלו של אדם נע סביב הגרפיטי. כ"מכור לאדרנלין" להגדרתו, בסוף שנות השמונים אדם X נחשב היה לאמן הגרפיטי המבוקש ביותר בניו-יורק. הכוונה ב"מבוקש" היא לא רק אל מול קהל האוהדים שלו, כמו גם בעיקר המשטרה שערכה פשיטות שבועיות על בית משפחת בונס במטרה למצוא הוכחות מפלילות ליצירותיו השנויות במחלוקת של אדם הצעיר. אבל ב-1990, עת קמה לה חנות התקליטים המשותפת לו ולאחיו, אדם X מחליט להתמקד במוזיקה. עם קטעים בשמות כמו "אבוד בגיהינום", "ממתין לגולגולת להיסדק" או "תקוע בכור המצרף" - אפשר לנחש מה אופיין של יצירותיו.
בדיסטורשן מחריש אוזניים ומהירות מסחררת, הטכנו והברייקביט הרייבי של צמד האחים בונס, מתקבל באהדה אדירה בסצינות הרייב של אירופה. מ-1990 ועד 1995 הם מספקים כמות מסחררת של יצירות בממומצע של סינגל חדש מדי חודש. בחברות התקליטים העצמאיות שברשותם: Sonic Groove, Big Break, Direct Drive וכמובן גם בלייבלים נחשבים מחוץ לארצות הברית כמו XL Recordings ו-.Djax-Up-Beats
נקודת המפנה בחזונו האמנותי של אדם X הגיעה בסוף שנות התשעים. בעוד יום עבודה שגרתי בחנות התקליטים, הוא מקבל לידיו ארגז תקליטי יד שנייה מאת אספן תקליטי אינדסטריאל ו-EBM. לראשונה בחייו למעשה, הוא זוכה לטעימה הגונה מהאקספרמנטלים המוזיקליים האפלים של סוף שנות השבעים בשפילד (בריטניה) עם הרכבים כמו קברט וולטר ו-Clock DVA. מאותו רגע והלך, ברור לו שטכנו כפי שיצר ותקלט עד כה, עומד להשתנות. בניגוד לאחיו, שממשיך מאז ועד עכשיו ליצור ולתקלט טכנו מופשט, מבוסס דגימות האוס ומקצבי דיסקו, אדם מתקלט ויוצר בהדרגה מוזיקה שקרובה יותר ל-Nitzer Ebb מאשר לקרל קוקס. ב-2001 הוא מוציא לאור את האלבום "Creative Vandalism", שמסמל את המהפך המוזיקלי וגם בעיקר, את המעבר הקרב של אדם X לברלין.
הימים הם ימי פריחת צלילי האלקטרו-קלאש. כשפליקס דה האוסקט, מיס קיטן וטיגה, בלהיטי הסינת'-פופ המבודחים שלהם, הם הצעקה האחרונה במוזיקה אלקטרונית. למרות שהוא ניזון ממקורות השראה דומים להם, אדם X רחוק מלהשתלב בנוף המוזיקלי הקיים בתעשייה ומוצא את עצמו דחוי משני העולמות. בצעד אמיץ, שלימים יוביל אחריו גם את כל שאר העולם, הוא מחליט לעזוב את ניו-יורק לטובת ברלין. הוא מחפש מחייה זולה וסביבה שקטה להתרכז ביצירתו וחברת התקליטים שלו.
בברלין הוא בורא לעצמו את הכינוי "Traversable Wormhole", אותו הוא מתביע על גבי סדרת תקליטי וינל עצמאית ומצומצמת שלא מוסרת שום מידע נוסף אודות היוצר שמאחורי המוזיקה. הצליל האטמוספרי, העמוק והאפל מאת הכינוי המסתורי החדש מתקבלת באהדה האדירה, לימים היא תהיה אחת מרגעי המפתח בצליל הטכנו החדש של ברלין.
כמו ליוצרים רבים נוספים בשיעור קומתו של אדם X, גם בשבילו ברלין היא לא רק מקור השראה בשל סצינת המועדונים הסוערת שלה, אלא בעיקר בזכות הפנאי להשקיע את כולו ביצירתו. המעבר ממוזיקה מבוססת דגימות לאקספרמנטלים בסינתזה מודולרית, היא תהליך בין כמה שנים ששיאו הוא בצאת אלבומו הנוכחי "Irreformable". היצירה האישית, הרגישה, המורכבת והאפלה ביותר בקריירה שלו עד כה. במקום שבו יוצרים מוכשרים לא פחות ממנו נכשלו בנסיון ליצור יצירה מוזיקלית מורכבת מספיק עבור אלבום, אדם X הוכיח כאן אחרת ובגדול.
"Irreformable" היא יצירה תובענית, קודרת ומסעירה. מוזיקה בעלת עומק ומימד צלילי כמעט מוחשי למגע. אפשר למצוא במהלך אלבום את כל אותם מרכיבים שונים מעברו של X, מתמזגים יחדיו לכדי אמירה אמנותית שהמונח "טכנו" עושה עוול לנועזות שבה. יש כאן לחנים נאו-קלאסיים המתנגנים על ידי שטיחי באס, מקצבים שבורים בפעימות מוחסרות המערערות את יסוד משקלן, מוזיקה חריגה מאדם חריג, שלא השלים עם חריגותו כמו שבחר להעריץ בעצמו את האפשרות לקיומה.
אלבום הטכנו של השנה.