הערב הכבד בו נקבע מותו של אריק איינשטיין ממפרצת באבי העורקים, לפני כשנה, הלם בהרבה אנשים, ביניהם גם כותב שורות אלה. מבלי להיכנס לניתוח סוציולוגי מורכב על השבטים בחברה הישראלית, איינשטיין הוא מאחרוני הסמלים שהיו קונצנזוס בציבורים רחבים מאוד. מדוע? בחייו זה נראה היה כמעט ברור מאליו: הקול שלו, הסלנג שלו, המחוות שלו או אופיו כפי שנתפס בציבור, וכמובן שיריו הגדולים, תוצר של פעילות מוזיקלית ענפה בת למעלה מחמישים שנה. אבל פתאום, שנה אחרי ובהיעדרו, משהו בהסברים האלה מרגיש כמעט קלוש. אנחנו צריכים להבין טוב יותר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אריק איינשטיין - כאמן, כמבצע, כאיש.
השאלה הראשונה, ואולי הכאובה ביותר - גם מבחינתו - היא ממתי מתחילים לספור את הקריירה של אריק איינשטיין כאמן חשוב ומתי מפסיקים? ברזומה של איינשטיין יש כמעט עשור של פעילות מוזיקלית לפני הפרויקט המכונן "החלונות הגבוהים" ואלבומי הסולו הגדולים, מ"מזל גדי" ל"פוזי" ו"שבלול". העשור הזה כמעט שכוח לחלוטין בקריירה של איינשטיין והוא עצמו התייחס אליו לא פעם בחצי זלזול. יצירת שלהי הקריירה שלו מספרת סיפור דומה: האלבומים המוערכים האחרונים של איינשטיין יצאו ב-1997 ("לאן פרחו הפרפרים" עם שם טוב לוי, שעסק ברצח רבין) וב-1999 ("מוסקט", שיתוף הפעולה המחודש עם שלום חנוך). לכל המאוחר, נרחיק עוד קצת לשנת 2000 לסינגל "יומן מסע" כדי לזהות את השיר הגדול האחרון של איינשטיין שזכה לאהבת הקהל והמבקרים כאחד (לצורך העניין, נתייחס ל-"חוזרים הביתה" מ-2012 עם שלמה ארצי כשיר שנוי במחלוקת). עדיין, מאז איינשטיין הוציא עוד ארבעה אלבומים מלאים ועוד כמה סינגלים שחלקם מצאו את דרכם לאחד האוספים שהוציא מאז, וחלקם נעלמו כלעומת שבאו. על העשור-פלוס הזה איינשטיין דווקא נלחם.
בקריירה עם כל כך הרבה שיאים חייבות להיות גם נפילות יחסיות, או לכל הפחות אלבומים סבירים שמחווירים לעומת אחרים מונומנטליים. דבר אחד בטוח: אם רוצים להבין את האיש צריך להסתכל על התמונה המלאה. שאלתי את עצמי בעצם שאלה אחת: מה אפשר ללמוד על איינשטיין מהאלבום הנידח ביותר שהוציא - "אריק איינשטיין שר בשבילך", אריך-הנגן הראשון, הנשכח, הסלוני, מ-1966, ו"כל הטוב שבעולם", האלבום המקורי המלא האחרון שהוציא איינשטיין, ב-2007, בשיתוף הפעולה שלו עם גיא בוקאטי, שהביקורת לא ריחמה עליו ולא מרחמת עליו עד היום. הראשון והאחרון, השכוח והמושמץ, לכאורה שני האלבומים הלא-מייצגים ביותר של אמן שהכל הכירו את סימני ההיכר האופייניים שלו. אין כאן כוונה לבצע וידוא הריגה באמצעות ביקורת מחודשת לאלבומים שהם ממילא לא נמצאים בפסגת ההישגים, אלא רק לבחון, באופן אנקדוטלי כמעט, מה אפשר לקחת מהם.
1966: "אריק איינשטיין שר בשבילך"
ב-1966 איינשטיין כבר היה דמות מוכרת, אך לא יוצאת דופן. אחרי להקת הנח"ל, בצל ירוק, שלישיית גשר הירקון עם בני אמדורסקי ויהורם גאון (ומאוחר יותר ישראל גוריון), תקליטון ראשון (מ-1960) וגם הצלחה לא מבוטלת כסולן בפסטיבלי הזמר והפזמון, בהם זכה פעמיים ברציפות, איינשטיין מצא את עצמו עובד באלבום הבכורה שלו עם דפנה אילת, פזמונאית ומלחינה, שחקנית ומתרגמת (היום זכור יותר מכל לחנה ל"משירי ארץ אהבתי (מכורה שלי)", שהתפרסם בביצוע חוה אלברשטיין). אילת ואיינשטיין הסתובבו במעגלים חברתיים דומים: היא שיחקה ב"חור בלבנה" של אורי זוהר ב-1964 וכתבה גם לשלישיית גשר הירקון. לאיינשטיין היא כתבה 11 והלחינה 6 מתוך 12 שירי האלבום. את השיר ה-12 כתבה חברתה של אילת ללהקת גייסות השריון, תרצה אתר. על העיבודים היה חתום סטו הכהן, ג'אזיסט בהשכלתו עם חיבה למוזיקה צוענית, שעבד באותן שנים בין היתר עם אותה להקת גייסות השריון ומעט מאוחר יותר גם עם יוסי בנאי. המוזיקה היא מה שכונה אז "מוזיקה סלונית", מוזיקה קלה שבניגוד לפאתוס של הלהקות הצבאיות והלחנים הרוסיים והקיבוציים, השתמשה בהשפעות מג'אז ומשאנסונים, ופרחה בערים הגדולות כמו תל אביב. למרות הפערים הכמעט אידיאולוגיים בין שני הסגנונות, היום - מחוסר תשומת לב או אולי מחמת השינויים הטקטוניים שאיינשטיין עצמו יוביל שנים ספורות לאחר מכן - כולם נזרקים לעגלה המושמצת של שירי ארץ ישראל השינה והטובה, יו ניים איט.
"שר בשבילך" זר גם לחובבי איינשטיין אדוקים למדי. זר סגנונית - זה לא דומה בעליל לדברים שהוא עשה אפילו בשנים שלאחר מכן, אבל גם זר מהותית: כמעט אף אחד מהשירים כאן לא הפך לנכס צאן ברזל. "הלילה הזה" הפותח, "אל תבכי ילדה" המינורי ו"הגשם מתופף" אולי מוכרים למיטיבי לכת, אבל הם לא מייצגים את האלבום וגם לא איזה פן אחר אצל איינשטיין. כך שרוב השירים כאן הם אוצרות חבויים, או אולי מוטב לומר אוצרות מוזרים. כן - כל השירים ב"שר בשבילך" דומים מאוד מוזיקלית פחות או יותר זה לזה, אבל כל אחד מהם מוזר מאוד בדרכו. בין שירי העגבים, שהם הרוב המכריע של האלבום, מסתתר למשל "אורה" (בעל הפזמון "מי יזכה בך אורה? אורה, אורה - מצבך לא רע"), שיר על נערה יפה שכולם מאוהבים בה אך בסוף - מעשה שטן - חוזרת בתשובה (זה אגב, תרגום מצרפתית לשיר של גי ביאר). מעניין איך התקבל השיר הזה במשפחת איינשטיין המורחבת, לרבות אשתו לשעבר ובנותיו החרדיות. הרוח המשועשעת של השיר מאפיינת את רובו של האלבום העשוי בקריצה הזה, ואפשר כמעט לשמוע את איינשטיין מחייך לעצמו תוך כדי שירה. אבל לפעמים הבדיחה כבר יוצאת מדעתה: כך "כיפה אדומה", שיר מופרע לחלוטין בו איינשטיין, בתפקיד הזאב, מפתה את כיפה אדומה שלא תשמע לסבתא ותצא איתו, כאשר ברור שמניעיו לא כשרים בעליל ("נצא אל הנוף עם שקיעת החמה ואז תורידי סוף סוף את הכיפה האדומה"). בסופו של השיר, אחרי השכנוע, הוא מילל כזאב באחד הרגעים התמוהים והמטרידים אי פעם במוזיקה הישראלית. ולמאזין לא נותר אלא להתכווץ במבוכה.
יותר מהכל, איינשטיין של "שר בשבילך" הוא איינשטיין שעדיין אוהב את התיאטרון, הוא אוהב לשחק, לחקות קולות, להכניס דיבור לשירה ולהחליף מבטאים. זה לא מקרי - זה היה זמן לא רב לאחר שעשה את "סאלח שבתי" ובמקביל הופיע לא מעט גם כשחקן תיאטרון. אפשר גם לראות כאן דפוס אחר שיהפוך לימים לאחד מסימני ההיכר שלו: עבודה צמודה עם שותף עיקרי ליצירה, במקרה הזה זו דפנה אילת, האשה האחרונה כנראה שאיינשטיין נתן לה קרדיט יצירתי כזה. לבסוף, החיבה של איינשטיין למוזיקה הפופולרית של התקופה - שנסונים, הרוק הפרימיטיבי של ה-"Seekers" שאחד הלחנים מתכתב איתו, ולא מעט ג'אז. בקושי שנה תעבור עד שהוא יתחיל להגשים את החיבה הזאת באופן שישנה לעד את המוזיקה הישראלית.
2007: "כל הטוב שבעולם"
את איינשטיין ההולל, השרמנטי והחצוף יחליף, כעבור 40 שנה, איינשטיין אחר לגמרי. זה לא רק הקול הצרוד כמובן, זה שלב אחר לחלוטין. איינשטיין של "כל הטוב שבעולם" הוא איש שבע הצלחות אך גם שבע אכזבות: מן האופן שבו מתקבלים אלבומיו החדשים, מחוסר החמלה שהוא רואה סביבו, מהחברים שהולכים ומתים סביבו (ידידו עלי מוהר, למשל), וגם מסכסוך משפטי מתמשך ומעייף עם אמרגנו ומקורבו לשעבר, מיכאל תפוח. איינשטיין של בוקאטי, שעד לאותה נקודה היה מוזיקאי אלמוני למדי, הוא זמר כמעט מיואש. עד כדי כך שהאיש החתום על כמעט 40 אלבומים בכ-50 שנות פעילות כסולן, לא הוציא במשך שש שנותיו האחרונות אף אלבום מקורי שלם - רק אוספים שונים והקלטות ספורדיות.
בוקאטי היה ונותר חידה לקהל, אבל לא לאיינשטיין שכרגיל פעל לפי האינסטינקטים שלו. שני שירים שמצאו חן בעיניו הספיקו לו בשביל להרים טלפון ולקבוע לעבודה משותפת. בוקאטי הוא גיטריסט טוב אך מעבד שמרן למדי, אבל אפילו ביחס לשותפיו הצעירים של איינשטיין מהעשור ההוא, כמו אביב גפן או פיטר רוט, הוא מיעט לספק לאיינשטיין את החומרים מהם היו עשויות יצירות המופת הקודמות שלו. זה לא שאין ב"כל הטוב שבעולם" שירים יפים וראויים שיכולים למצוא מקום נעים ונחמד בקטלוג של איינשטיין (ויש כמה יפים מאוד, "רוקד את הטנגו לבד" ו"פשוט אומר לך", למשל), אבל הוא חסר את ההתעלויות הנדירות שמהם המריא איינשטיין שוב ושוב בעבר. נדמה לי שהחיבה של איינשטיין לבוקאטי נסעה בסופו של דבר מהנאמנות המוחלטת שלו לרוקנ'רול, מאז שהכיר את שלום חנוך ועד לימיו האחרונים. ההקלטות האחרונות שלו לאחר מכן רק מוכיחות את זה, כשהבולטות מביניהן הן "מעבדות לחירות" שעשה יחד עם בוקאטי וקלפטר, וכמובן "אדם בחדרו" של חלפי, שכלל סולו גיטרה שהתנחל היישר לתוך ממלכת הפסנתרים המקורית של יוני רכטר. גם בלדות הרוק של "כל הטוב שבעולם", סטנדרטיות ככל שיהיו, מגלות את הנאמנות הזאת: איינשטיין אהב גיטרות חשמליות, בין אם הן של רומנו, קלפטר, גבריאלוב או בוקאטי.
אחת הבעיות בשיתוף הפעולה עם בוקאטי היתה שהוא הזדהה עם איינשטיין יותר מדי, וכתב לו שירים שנשמעו כמו שיר שאריק איינשטיין בוודאי עשוי היה לשיר. התוצאה היתה חד ממדית למדי, ונוטה מעט לקלישאות. זאת היתה נקודת השיא באופי הנוסטלגי הדומיננטי של היצירה המאוחרת של איינשטיין, זו שבה איינשטיין כבר לא היה נוסטלגי - הוא-הוא היה הנוסטלגיה. מה שהתחיל ב"זה לא בדיוק געגוע", קיבל עכשיו ממשות מדאיגה: פתאום הגברת עם הסלים קופצת באיזה שיר, ברגע אחר איינשטיין ובוקאטי נזכרים בחבר מהחוף שרצה לשנות איתו את העולם, אבל מצא את אלוהים בסוף. בין המנחשים נכונה, אמר פעם פוגי, יוגרל זוכה שלא ענה נכונה. לו רק יכול היה בוקאטי, בשעת הכתיבה, לחשוב על "למה לא יבוא עכשיו מה שבטח יבוא מחר" במקום על "יכול להיות שזה נגמר".
"פה אצלנו" היה אחד השירים הבולטים באלבום וביטא מחאה על היעדר סולידריות, פערים חברתיים הולכים וגדלים וריקבון מוסרי כללי. כמה זה רחוק מאיינשטיין הנהנתן חסר העכבות של "שר בשבילך", ומאוחר יותר של חבורת לול. כמה עיבודי הג'אז רחוקים של סטו הכהן רחוקים מהסולואים של גיא בוקאטי, ועד כמה שני אלה רחוקים מהתווך שביצירתו של איינשטיין. ואחרי כל זה, מהי האיינשטייניות? ומה איינשטייני בכל זה? בסופו של יום, הקריצה. החצי-חיוך שמורגש בשירה, הבדיחה המוגנבת בחיתוך הדיבור, השרמנטיות הנינוחה של מי שיודע שלא ניתן לעמוד בפניו. "סע לאט" או "שיר השיירה" או "גיטרה וכינור" או "אדון שוקו", איינשטיין חייך אלינו וגרם לנו לחייך. וכששר בעצב, ברצינות, גם שם הייתה קריצה - קריצה של כמוני כמוכם, של יחד באותו גובה העיניים, של מלחים באותה הסירה, של אני ואתה, של מי שיש בו אהבה. גם באלבומים הכי חלשים, גם ברגעים הכי פחות מגובשים, הכי מיואשים. תמיד, עם העיניים. אחרי ככלות הכל ובסוף היום - שחקן בן שחקן. מי שמחייך שובר את הפחדים, עושה את האפלה קצת פחות מעיקה. בעצם, עדיף לסכם את זה כך, או לפחות זה מה שראוי לקחת ממנו: איינשטיין בשירים שלו, היה שורק לנו בחושך.