הפרחיאדה ניצחה בדה ווייס

זה כבר מזמן לא צחוק: אנחנו בעיצומו של אסון תרבותי מתמשך, וכשאני רואה אותו בעיניים אני חושש לעתידה של ישראל. לא פחות. אם מה שמייצג את הזמר הישראלי הוא שיר חנטרישי ופרחי שזכה כאן במקום ראשון (תיכף נגיע אליו), ועוד שיר אמריקאי בינוני באנגלית שזכה כאן במקום שני, אז אנחנו בתחתית נטולת טעם, נטולת דעת.

כי מה שהיה פעם שיא התרבות הישראלית - שירי הזמר, משלמה ארצי עד אהוד בנאי, מנעמי שמר עד אתי אנקרי - עומקים מקסימים של נפש ושל שירה – הפך לפרחיאדה נחותה ולאמריקניזציה אפיגונית. צריך להסתכל לעצמנו בראי ולהבין שאם זה מה שהפכנו להיות, עצם חיינו כאן בארץ הם בסכנה. לא פחות. אם זהו פרצופה של המדינה, אם השתלטה עלינו תרבות מזרחית ילדותית מכאן וחקיינות אמריקאית חלולה מכאן, אז אנחנו כמו שאמר משורר תהילים "כמוץ אשר תידפנו רוח". ואני בהחלט מודאג. מאוד.

לכאורה, מה זה שירים ששרים? מה זה גמר דה ווייס? מה זה חשוב בכלל? אבל לצערי חוסר הטעם המזעזע הזה מקרין על הכל. השטחיות והמסחרה האלה משתלטים לנו על טעם החיים. ממש. בואו נבדוק רגע מקרוב את המילים לשיר הגמר של הזוכה הגדול אלקנה מרציאנו. ואגב, זהו שיר גרוע לא פחות מ"אמא יקרה" של דודו אהרון, אבל אביב גפן דווקא פרגן בחום לשיר של אלקנה, והוכיח שאיננו יודע להבדיל באמת בין טוב לרע. אני יודע שרוב הקוראים, אם יהיו כאלה, לא יבינו על מה אני מדבר ומה אני רוצה מהשיר ה"עממי" הזה שזכה. הנה שני בתים. שימו לב בבקשה למרכיב הכי בולט ב"זמר הים תיכוני": הקלישאות הילדותיות.

אני רצתי אחרייך
וביקשתי גם את סליחתך
לא רצית אותי לשמוע
וביקשת ממני שאלך
הסתובבתי והלכתי
לא הבנתי מה קורה לי
אלוקים מה היא עשתה לי
את הכל היא לקחה לי
את חיי
מה נשאר לי

למה כך קרה לשנינו
העתיד חייך אלינו
מאז הלכת האור כבה
סגר עליי חשכו עיניי
ים שמיים ועיניים
מובילים אותי אלייך
כל הזמן מתפלל לאל
שיחזיר לי אותך

הכל בנוי כאן מקלישאות. אין מילה אחת של אמת חיונית, מקורית, חדשה. הכל ברמה של ילדים בכיתה ה' בערך שכותבים שירים: "העתיד חייך אלינו", "חשכו עיני". יגידו לי: והרי גם שירי הפופ באנגלית עשויים ממילים מאוד פשוטות. נכון, אבל שם אין קלישאות בנוסח "מאז הלכת האור כבה" ואין הגבהת מילים פרחית בנוסח "לא רצית אותי לשמוע", שבו המילה "אותי" מחליפה את מקומה התחבירי הטבעי (במקום "לא רצית לשמוע אותי"), ונעשית דיבורית פחות ופיוטית יותר כביכול – סממן לשוני שהפך להיות סימן ההיכר של השירה הפרחית.

בואו נשווה את זה למשל לשיר דומה לכאורה של להקת כוורת הנהדרת. אצלם הפשטות היא טבעית, מדוברת, ותמיד חדשה: "ביום ובלילה/ אני במצב איום/ מחכה לך למטה/ נרדם בלי לישון/ את לא מטלפנת/ את לא מגלה רצון/ להביא לי תועלת/ למנוע אסון". מה חדש כאן? למשל, הביטוי המקסים "נרדם בלי לישון". למשל, הקונקרטיות של "מחכה לך למטה". למשל החריפות של "במצב איום". מה מציע לנו לעומת זאת השיר שבחרו שרית חדד ואלקנה מרציאנו? "העתיד חייך אלינו". והרי זו רמה של כרטיסי ברכה קיטשיים. כי הבעיה של הזמר המזרחי היא לא הפשטות אלא הקלישאיות, החנטרישיות, אי המודעות המוחלטת. וברור שאם ינסו להסביר להם מה הטענה שלי, הם לא יבינו.

אגב, העובדה שמרציאנו שר עם שרית חדד גם את "עד הסוף", השיר המשותף שלה ושל אייל גולן, בשעה שחדד מריצה עכשיו עם אייל גולן מופע משותף, יכולה להיחשב כחלק מן המסחרה של כל העניין. הכל קידום מכירות. הכל אפסי. ומנגד שרה תמר עמר, הזוכה במקום השני, בהדרכתו הצמודה של אביב גפן ועל פי עצתו האופורטוניסטית והמתנשאת הקטנה והאופיינית, איזשהו שיר אמריקאי, שאין בו אמנם שום דבר מעליב ונחות מבחינת המילים, אבל הוא פחות או יותר כלום כזה. סתם כזה של אמריקניזציה, שהיא כזכור וכאמור רוב גלי האתר שלנו. אנחנו במצב איום.

והרי אפשר היה לבחור בניב דמירל, שהקסים אותי כששר בשעתו שיר של אריק ברמן, גם הוא מנפגעי הצונאמי של המוזיקה המזרחית, שהעיפה גם אותו לשולי הדרך.

במקום לחוקק חוקים חלולים ודפוקים כמו "חוק הלאום", שפועלים רק באיזשהו מישור הצהרתי מקומם, יכלה ממשלת ישראל לחוקק חוק חיוני להפליא כמו "חוק העברית", שהיה יכול להביא למהפכה אמיתית בתרבות העברית בישראל שהולכת ומתכווצת. הנה כמה מסעיפי סעיפי החוק המוצע:

1. יוקם מאגר זמר עברי, סוג של פלייליסט ממלכתי, שיכלול את השירים הכי יפים בעברית. מראשית היישוב העברי בארץ ישראל, החל מ"כלניות" של שושנה דמארי ו"שופעות עינייך אור ירוק ירוק" של יפה ירקוני, ועד "שירת הסטיקר" של הדג-נחש ו"ים הרחמים" של קובי אפללו. אלף ואולי אלפי שירים מופלאים, שיוכלו להיות משודרים ללא כל תשלום תמלוגים מצד תחנת הרדיו, כי המדינה עצמה, משרד התרבות, יממנו את תמלוגיהם, ואולי אף יתנו בונוס כספי על כל השמעה שלהם.

זה יכול לחולל מהפכה אמיתית בתחום שידור הזמר העברי. לא יכול להיות שנשמע שוב ושוב שירים סתמיים באנגלית בכל תחנות השידור כמעט, או שירים מזרחיים ירודים, ולא נעשה שום דבר כדי להגן על הנכס התרבותי הכי יקר שלנו: שירי הזמר העבריים הנפלאים ביותר. שיר השירים שלנו. אין נפלא ממנו. ואנחנו הולכים ומתרחקים ממנו למרבה האסון. מבחר השירים הזה יופץ בכל דרך אפשרית, ובין השאר במוסדות החינוך שלנו. למשל, בקולות מנוגנים בהפסקות, במזמור הבוקר וכו'. ומי יהיה אחראי על הפלייליסט הזה? כמה טובי טעם כמו שמעון פרנס או דודו אלהרר (שראיתי תכנית שירים מקסימה בהנחייתו בשידור חוזר באמצע הלילה בערוץ 1, אתם יודעים).

2. כל תלמידי כיתות א' ילמדו את סימני הניקוד כפשוטם, ובשמותיהם, כדי לדעת להבדיל בין צירה לקמץ ולדעת להקריא ברהיטות. כיום הפסיקו ללמד בכלל את סימני הניקוד בחלק ניכר מבתי הספר, וגם במקומות שמלמדים, נמנעים מנקיבת שמות סימני הניקוד. חייבים לחזור לעניין המרכזי הזה, העומד בבסיס ידיעת העברית: מדי שנה, בכל אחת מן הכיתות, מא' עד י"ב, יחויבו תלמידי ישראל בשבוע עברית שבו יחזרו וילמדו את סימני הניקוד ויתרגלו הקראה רהוטה של פרקים מן התנ"ך ושירה.

3. כל בחינה בתנ"ך ובספרות תכלול פרק שלם של הקראה רהוטה על ידי התלמיד, שתהווה שיעור ניכר מציון הבגרות. שליטה בהקראה רהוטה כזאת (שממש לא קשה להגיע אליה, אחרי תרגול בסיסי) תשנה את הנפש העברית של ילדינו. ממש.

4. יוגדל מאוד תקציב התמיכה בכל תחומי היצירה העברית: קולנוע, תיאטרון, ספרות, שירה.

5. יוקם ויקוים מחדש חידון התנ"ך העברי העולמי, שיהיה פתוח באהבה רבה לכל בני העמים והדתות, כמו בימי בן גוריון, אורי זוהר ואריק איינשטיין ("ג??פן במובן גפן" כמו במערכון התנ"ך הגאוני ההוא), ולא ליהודים בלבד, כפי שזה היום ובעשרות השנים האחרונות, שנעשו "יהודיות" יותר אצלנו במובן הגזעני והרע. אין דבר יפה יותר ומעצים יותר מגויים המצטטים תנ"ך בעברית (או בלשונותיהם).

6. העיברות יחליף את מושג הגיור. התאזרחות ישראלית, וגם תושבות ישראלית, יהיו מותנות במבחן עברית, שיכלול גם יסודות מסורתיים מכתבי הקודש העבריים וגם ידיעה בסיסית בתרבות העברית. כלומר, גם שירת שלמה המלך (קהלת, משלי, שיר השירים) וגם שירת שלמה ארצי. גם יונה הנביא וגם יונה וולך. ככה הופכים לעברי.

7. יוקמו ישיבות חופשיות, בתחומי הדעת העברית, שיסובסדו ממש כמו הישיבות הדתיות. אין שום סיבה ששירי השירה הישראלית הכתובה במיטבה (אלתרמן, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ', מאיר ויזלטיר) לא יילמדו באותה אינטנסיביות שבה נלמדים היום בישיבות כתבי התלמוד והרמב"ם. שיאי השירה העברית החדשה ממש לא נופלים משיאי התלמוד, גם אם צריך גם כאן וגם כאן לברור את העיקר מן הטפל ולהבדיל בין טוב לרע.

8. יבוטלו ויוחלפו באחרות כל תכניות הלימוד הנוכחיות במקצועות העברית (תנ"ך, ספרות ולשון) שהביאו את היחס והזיקה לעברית לשיאים של ניכור ושל כישלון. הכיוון המרכזי צריך להיות ביטול האקדמיזציה הנלעגת שלהם, והחלפתה בדרכי לימוד מעוררות אהבה כגון תחרויות הקראה, תחרויות שירה בעברית, הצגות תיאטרון ודיבור חופשי ואנטי אקדמי בכל עניין. לא עוד "אקספוזיציה" בספרות, לא עוד "תקבולת כיאסטית" בתנ"ך, לא עוד "כיווץ הדפתונג" בדקדוק עברי. די לאקדמיזציה המטומטמת. וצריך אגב לבטל את השם "האקדמיה ללשון העברית" ולחזור לשם המקורי, "ועד הלשון העברית". אין יפה ממנו.

9. עידוד השמות העבריים, ממש כמו בימי בן גוריון שביקש מאלופי צה"ל (לא כולם נענו) להחליף את שמות משפחתם הלועזיים לעברית. כי העברית היא האנטי עדתיות. היא מהות השוויון המאחד אותנו.

10. בתי הספר העבריים יעודדו קבלת תלמידים ערביים. אנחנו רוצים עוד לוסי אהריש, סייד קשוע, נוף ממאסטר שף, לינה מחול ועוד ערבים ישראלים משובחי עברית שלמדו כולם (לפחות בחלק מחייהם) במערכת החינוך העברית.

עד כאן הצעה למהפכה עברית. ונזכור את שורות האהבה הנצחיות של יונה וולך לעברית:

העברית היא אשה מתרחצת
העברית היא בת שבע נקייה
העברית היא פ??ס?ל שלא פוסל

היש יפה מזה?

קשה להאמין מה היינו פעם, בראשית היישוב ולאורך עשרות שנים. באמת, הרבה יותר טהורים מהיום. הרבה יותר רוחניים. הרבה יותר אינטלקטואלים. הרבה יותר עבריים. וזו לא נוסטלגיה. זה צער גדול וחותך. הזמנתי וקיבלתי לא מזמן את אחד מספרי הילדות הגאוניים שלי, "דוליטל הרופא ומאורעותיו" של הסופר האנגלי יו לופטינג בתרגומו המופלא של המשורר אברהם סולדר (הדוד של הח"כית לשעבר עדנה סולדר). אין גבול לחן, לקסם, ליפי העברית התנ"כית, שבה תורגם הספר הזה, ופורסם בעיתון הילדים "עולם קטן" עוד בשנת 1926, ואחר-כך הופיע כספר במהדורות חוזרות, שהגיע אלי למרבה האושר בילדותי הרחוקה. בכלל, ספרי הילדים ההם, מחסמבה עד ז'ול ורן. לא היו מתנות חמדה גדולות מהן.

אני קורא את המילים העבריות ב"דוליטל הרופא ומאורעותיו" בתרגום ההוא, הישן, ואני שואל את עצמי מי בין ילדינו יכול בכלל לקרוא את זה היום ולהבין. ולחשוב שהספר הזה על דוליטל הרופא (לא דוקטור דוליטל) היה להיט ורב-מכר בין ילדי ישראל העבריים בשנות העשרים של המאה הקודמת, לפני כמעט מאה שנה. גם אריק איינשטיין שר עליו. ועל גב גב החזיר ופולניזיה התוכי ודחיק-סליק החיה כפולת הראש וכל השאר. אתם זוכרים?

הנה קטע מהספר הקסום הזה, שבו דורשת שרה דוליטל, אחותו של הרופא המתגוררת איתו, כי ירחיק את התנין מביתם, ואם לא יעשה זאת, תלך ותינשא לאיש:

טוב שיש סוחרי ספרים ישנים שמשיגים לך ומוכרים לך את האוצרות הנדירים האלה. אני קניתי את הספר ב"בוק-ספר", שבעליו הוא מחבר ספר הווידויים המשעשע והקדחתני "זיכרונותיו של גנב ספרים" (פעם כתבתי עליו), שאותו הוציא לאור ב-2009 בשם בדוי, עמנואל מטלון. שמו האמיתי הוא גדעון גלעדי. אוהב ספרים גדול. ישמור אלוהים על סוחרי הספרים הישנים שעושים עבודת קודש.

משדר "המערכת" בהגשתה של מיקי חיימוביץ על רעות האוכל התעשייתי שאוכלים ילדינו הזכיר לנו כמה הטלוויזיה יכולה להיות חשובה, כשהיא רוצה להיות חשובה. כך הפך המשדר הזה – שבחן מקרוב את חומרי התרעלה ההרס, ההשמנה, הסכרת, המצויים באוכל הזמין שאנחנו מספקים לילדינו, מן השניצל המוכן ועד למשקאות הממותקים - למשדר הכי חשוב בין כל תכניות האוכל המשודרות בטלוויזיה שלנו.

וכבר סיפרתי בטור קודם שיועץ ראש הממשלה לשעבר אביב בושינסקי ספר ומצא לא פחות מ-48 תכניות בישול שונות (!) כאלה המשודרות אצלנו, ועם כל חביבותן (בחלקן) מטמטמות אותנו. המשדר של מיקי חיימוביץ היה ניסיון קטן, הכרחי, להיחלץ מן הטמטום.