Pits - Premeditated Endings
קשה להאמין כששומעים לראשונה, אולי למעט זליגות קטנות שמסגירות מבטא ישראלי, אבל Pits היא להקת אינדי מקומית. בעולם אחר, בו הגבולות הגאוגרפיים הם בקושי זיכרון היסטורי, פיטס של טליה פרי (Elliot, The Aprons), אורי סגל (Wilkesboro Brothers) ותום קמינסקי (Elliot), היתה עושה גליץ' מהמדור הזה (שמסקר בין היתר אינדי מקומי), למדור (השכן והאח הטוב) של מני אבירם (שלא מסקר את המקומי). פיטס שלנו כבר שנים, עוד מ-2005. הם מעולם לא היו שאפתנים גדולים ואולי בגלל זה קשר השתיקה שנגזר עלינו. לא שמענו מהם כלהקה כבר שבע שנים, שזה בעצם כמעט עשור, עד ששבו במלוא כוח הפריטה בפסטיבל אינדינגב האחרון, עם אלבום חדש ושלישי ביד. ואלוהים אדירים, כמה שזה טוב.
פרי היא האישה לדבר עליה. אם נתקלתם בה, אתם ודאי יודעים. יש לה פני ילדה מלאכיים, היא אינסופית בגובה, נראית ביישנית ונבוכה. בטח לא כוכבת רוק שתרעיד למישהו את הגפיים, אלא כזו שתלטף את הראש בעדינות. אבל מה, כשהיא עולה לבמה, עושה צעדים ראשונים לכיסא המתופפת - לא תצליחו לעמוד בזה. פרי מכה חזק, כמו שצריך להכות בשעת רוקנרול, ועל אף שממוקמת מאחורי החברים שלצדה, קשה להסיר ממנה את המבט. בהקלטות החיות של האלבום "Premeditated Endings", תרגישו את העוצמות גועשות ותישאבו לזה בלי שליטה. זה ברור מאוד כבר ברצועה הראשונה, "5.1", פיטס חזרו כדי לטרוף אותנו שלמים, במקרה הפחות טוב לפרק לחתיכות ואז לגשת למלאכת הלעיסה.
"Premeditated Endings" להאזנה במלואו:
כבר דיברו על השפעות בעבר. הם קצת סוניק יות', קצת ברידרז, מערבבים נויז אמריקאי, פאנק, פוסט רוק, ועושים את זה בנגינה אגרסיבית שלא מתחשבת באבולוציה שעברנו בשנים האחרונות - המעבר הקיצוני לאלקטרו. פיטס באו לשאוב את החמצן מהחדר והבחירה להקליט את הכלים חיים משרתת את המטרה. אפשר להרגיש ברצועה 2 ("White Lies"), את הדם שזורם ביד שמנגנת את הריף, אפשר לדמיין את העווית בפנים של פרי, אפשר לזהות את האפקטים שחוברו לכלים. אין רגעים של חוסר חדות ודעיכה, הכל דופק בקצב ששומר על החיות של החבורה הזו.
ב"Our Valor" תידרשו לסבלנות. כשהשמעתי לחברים את הרצועה הזו, 6 במספר, לא כולם עפו כמוני. הרגע הזה, שמגיע ב-3:48 - הגיטרה פורטת מהר, הבס דומיננטית ופרי מזדחלת לאט בשירה אלגנטית - הוא רגע מזוקק של הרכב מגובש מאוד, שעם עוד טיפת שאפתנות אולי יצליח לעורר גם את קצרי הרוח והסבלנות.
KUČKA - Divinity
חזרה לצלילים מעובדים, לא חיים, אבל כאלו ששואבים לאווירת ריחוף קיצונית ונעימה. יש בה קצת מכל, ניאו-R&B שינחית ויעיף במקביל, פופ חנוק ללא מרווחי נשימה, לעיתים מזכיר את עדי אולמנסקי שלנו ולעיתים הולך רחוק משם. קוצ'קה האוסטרלית מגרה את הדימיון בכל מה שנוגע ל-EP שתוציא בתחילת 2015. נמתין לה.
Willow Smith - 9 feat. SZA
ווילו סמית', הבת של, רק בת 14. זה לא מה שיעצור אותה מלהפוך לזמרת פופ אלגנטית. ב"9", שיר שהוא חלק מ-EP קצרצר (שלושה שירים), היא מארחת את SZA. בשנה האחרונה השתיים העבירו זמן רב יחד והתוצאה שנחשפה מרשימה ובוגרת. יש קצת אווירת ריהאנה, בעיקר בגלל הקול הצרוד של סמית' הקטנה, אבל בקטע טוב. היא שרה: "אני לא ילדה יותר/ כבר עשיתי כמה דברים/ יש לי חדר לשוטט בו ולהיות מי שאני רוצה", והיא דוברת אמת (חלקית).
Kim Deal "Biker Gone"
חזרה לאחור. קים דיל, מיס פיקסיז וברידרז, משחררת קליפ ל"Biker Gone". טוב לשמוע מדיל - כמו להיתקל במכר אהוב ברחוב ולא לסבול - זו אף פעם לא טרחה, זה אף פעם לא חודר לאן שלא צריך וגם לא נמשך עד ייאוש. מהצד האחר, למרות שגם האחות קלי שם (והן כבר לא העתק-הדבק אחת של השניה), יש חשק לעוד קצת מדיל. דווקא הסוף של "Biker Gone" מתקרב לדבר הזה שהייתם מצפים ממנה.
Garden City Movement - Pont des Art
גרדן סיטי מובמנט, ההרכב הישראלי שכולם אוהבים לאהוב ולקחת חלק בהייפ (ובצדק), הוציאו השבוע שיר חדש בשם " Pont des Arts". הקרקע הפוריה שממנה נברא הטריו הזה לא תאפשר לו לנוח, ודאי לא בתקופה רועשת זו, בה השם שלהם מתפזר החוצה ולמקומות בלתי צפויים. הבחירה להוציא עכשיו שיר, אחרי ה-EP האחרון "Bengali Cinema", היא מובנת. עכשיו גם תוכלו לנעול את אהבתכם להרכב הישראלי ב"פון דז אר", אם תרצו כמובן, הגשר הפריזאי עליו שרים הגרדנים.
להניח עליהם את האוזן:
ארבעים שנה למותו של ניק דרייק וירח ורוד מעל:
מספרים שהוא היה עצוב ושהיה לו מעט מדי עור. לא מוכן לאגרסיביות של החיים. נשמה אומללה ושברירית, פייטן מוטרד שאפילו פטפוטי קהל בהופעה ריסקו אותו. אלא שבסוף שנות השישים ניק דרייק, סטודנט צעיר, כתב למשפחתו "זה אולי יפתיע אתכם לשמוע. במהלך השבועות האחרונים אני מאושר בצורה יוצאת דופן. עושה רושם שקיימברידג' יכול לגרום לך להרגיש טוב אם רק תאפשר לו, אני לא בטוח שנתתי לזה לקרות קודם". במקביל הוא כבר החל להקליט את אלבום האולפן הראשון מתוך שלושה, "Five Leaves Left". "הזמן אמר לי שאתה ממצא נדיר, נדיר/ תרופה בעייתית לנפש מוטרדת", מתוך השיר הראשון בחייו (אם להוציא את הסקיצות הביתיות), שהוקלט עם הלהקה הבריטית Fairport Convention. באופן קצת מוזר, מותו של דרייק הגיע חמש שנים אחרי "חמישה עלים", ב-1974. ספק התאבדות, ספק מנת יתר ותמונה אחת שנצרבה בראשו של כל מי שעקב אחרי הסיפור המדכדך שלו דרייק נשען על קיר בזמן שעוברי אורח חולפים הלוך ושוב ונמחקים ליד דמותו הקפואה. הזמן עצר מלכת לארבעה עשורים, ורק שורות הסיום מהאלבום האחרון "Pink Moon", חוזרות להתנגן "אז תראה, תביט במראות, בלילות הקיץ האינסופיים, ולך לשחק את המשחק שלמדת מהבוקר" ("From the Morning").
הסיפור של אחמד
סטייה חדה מ"חייבת לזוז": אתמול לפני 27 שנים יצא אלבום הבכורה של אהוד בנאי והפליטים, אותו אלבום ממנו נגזר שמו של הבלוג. לא נשקע בגעגועים ליוסי אלפנט ולז'אן ז'אק גולדברג, לא נתעסק בסאונד החדשני, בסרט שנוצר שנים מאוחר יותר, בשירי המסעות ובחשיבות של האלבום הזה. רק נדבר על אחמד שערבב את הטיח, אותו אחמד ש-27 שנים אחר כך יהפוך ל"חלאה כפוית טובה", ש"יתקע בנו גרזן מושחז". קשה לקבוע אם הכל עומד במקום כבר שלושה עשורים או שנפלנו חזק, אבל במבט-על בשירים האלו, של אהוד בנאי ועמיר בניון, אי אפשר שלא להיכנע לעצב עמוק או לכל הפחות לדמיין את השלב הבא באבולוציה של אחמד.
"חמש בבוקר בעזה
עדיין קר, אני עייף,
נכנס אל תוך האוטו של נביל
ונרדם אצלו על הכתף,
בדרך שוב, המחסומים,
אומרים: עצור! תעודות
עוד שעה זה תל אביב
וזה עוד יום אחד, רק לעבוד
ערבב את הטיח, אחמד,
ערבב את הטיח".