כמו בכל שנה, גם ב-2014 הגיעו לאקרנים סרטים פורצי דרך בצד כאלה שלא חידשו דבר ואפילו החזירו את הקולנוע לאחור; פנינים שנכנסו היישר לפנתיאון, ותוצרים זניחים שכבר הספיקו להישכח. רק דבר אחד משותף לכל אלה, חוץ משנת הפצתם: אם ראינו אותם בקולנוע, היינו בחברת אנשים שתוך כדי ההקרנה השתעשעו עם הסמארטפון שלהם.
לאנשים הללו מנעד פעולה רחב: לפעמים הם רק יסתכלו במכשיר שלהם לרגע בדיוק כשהגיבור לוקח פאוזה ומתחיל להרהר, ולפעמים יפצחו בסשן התכתבויות נמרץ כשהדמות הראשית מגלה מי היה אביה הביולוגי. אך לא משנה באיזו אופציה יבחרו - הם יתנהלו ללא רגשות אשם.
איכשהו, אולי בגלל שהקולנוע עדיין נתפס בציבור כבידור שאפשר להקל בו ראש, התקבע כי גם בתוך אולם חשוך ומלא בזולת, השטח שבין האדם לסמארטפון הוא אוטונומיה מוחלטת. כן, אפילו אם המכשיר מפיץ אור שהיה מסנוור גם את העיניים של בטי דיוויס. המבקרים בקולנוע יודעים כבר שאין טעם להעיר על כך - במקרה הטוב זה לא יועיל, במקרה הרע זה ייגמר בתגרה. לא פעם דווח בשנה האחרונה על צופים שתקפו את שכניהם למושב, לאחר שאלה העזו לבקש מהם להחזיר לכיס את המטרד, כולל מישהי שאפילו ריססה בגז מדמיע את המתלונן האומלל.
יהיו מי שימהרו לתלות את כל זה ב"חוצפה ישראלית", אבל זו טענה מופרכת האנשים עם הסמארטפון הם בכל מקום, מטוקיו ועד לוס אנג'לס, דרך תל אביב ופריז. זה גם לא עניין דורי: לכו להצגה יומית של בחברת בני תשחורת או להקרנת ערב חגיגית בצד קשישות מתורבתות לכאורה, והחוויה תהיה פחות או יותר זהה.
אנשי הסמארטפונים, אם כך, הפכו לחלק בלתי נפרד מהחוויה הקולנועית, ובזאת הם נבדלים מכל סוגי המפריענים האחרים. מאז הצגת הקולנוע הראשונה, האולמות תמיד היו כר פורה לאבטיפוסים שונים ומשונים של דמויות מטרידות האיש שמגיע באיחור ומחפש את המקום שלו, האב שמסביר את הסרט לילד שלו, האשה שמסבירה את הסרט לעצמה בקול רם ("זה אבא שלו!") ועוד ועוד. חלקם גם עדיין עמנו, אבל התפוצה שלהם לא עד כדי כך גבוהה, ואם יש לכם מזל תתחמקו מהם.
מאלה עם הסמארטפון, לעומת זאת, אי אפשר לברוח הם התמזגו לתוך הנוף הקולנועי כאילו היו פופקורן. כיוון שכך, ומפני שאי אפשר לנתק סרט מאופן בו אנחנו רואים אותו, ראוי ללכת ברוח הבחירות הגנריות של "מגזין טיים", ולבחור באנשי הסמארטפון כאנשי 2014 בקולנוע.
הם כאלה מפני שבלי להתכוון לכך, הם יותר דומיננטיים בעולם הקולנוע מהנשיא של מארוול, ריצ'רד לינקלייטר או אנג'לינה ג'ולי. יש להם גם יותר השפעה על הדרך בה אנחנו רואים סרטים, או הדרך בה הפסקנו לראותם. גורמים רבים מניעים חלקים מסוימים בקהל להדיר את רגליהם מאולמות הקולנוע, והאנשים עם הסמארטפונים הם אחד המרכזיים שבהם. אם אין דרך להימנע מהצפצופים והאורות המרצדים אז עדיף כבר להישאר בבית.
אבל הם לא בהכרח חייבים רק להביא לחורבנות. הם גם מולידים דברים חדשים. מחקר שנערך בשנה שעברה בארצות הברית גילה כי דווקא הקהל המתקדם-טכנולוגית, שמשתמש אקטיבית ברשתות חברתיות, לא באמת נוטה להישאר בבית מול הפלייסטיישן והסדרות שהוריד. נתח האוכלוסייה הזה פוקד את האולמות יותר מכל מגזר אחר.
וכך, מכונת השיווק האימתנית של תעשיית הקולנוע, צריכה מעתה לפנות דווקא לאנשים שאחראים מלכתחילה להכנסת הסמארטפונים אל אולמות הקולנוע. והשיווק הזה יופנה, איך לא, אל המכשירים שלהם. זה שינוי שכבר קורה, ובקרוב יצטרך הקולנוע לחשוב אם ואיך לעבור לשלב הבא: להתאים גם את התכנים שלו לדור החדש של הצופים.
האנשים עם הסמארטפון הם אנשי השנה בקולנוע, כי הם אלה שמציבים את השאלה החשובה ביותר עמה יידרש להתמודד בשנים הקרובות: איך יכולה האמנות שקיימת כבר מעל מאה שנה, להתמודד עם הדור החדש שלא מסוגל לצרוך אותה ללא הפרעות?
האם הפתרון, כפי שרמזו בעבר כמה מפיקים בכירים, יהיה להפוך את ההליכה לקולנוע לחוויה שוות ערך לביקור באופרה משהו שעושים פעם-פעמיים בשנה, ומשלמים עליו כסף רב כדי לראות סרט גדול באולם ענק? אם זה יקרה, אולי אנשים כבר יחשבו פעמיים לפני שהם שולפים את המכשיר מכיס הג'ינס. או שמא הפתרון שיאומץ יושתת על אינטראקטיביות, ודווקא יעודד את הקהל לשלוף את הסמרטפון בזמן הסרט?
לא ברור איך בדיוק תתפתח המהפכה, אבל את הסוף שלה אפשר לנחש: הקהל יהפוך מסתם צרכן פשוט של התכנים, ליוצר שלהם בעצמו. כבר כעת אנחנו יכולים לראות בכלי חדשות מובילים ברחבי העולם דיווחים שצולמו בידי אנשים מן השורה במכשיריהם הפרטיים תסריט שנראה דמיוני בעבר. אז כמה זמן כבר ייקח עד שנראה את הסרט העלילתי הארוך הראשון שצולם כך? האנשים עם הסמארטפון הם כעת אנשי השנה בקולנוע. בעוד עשור, הם אולי גם יהיו אחראים לסרטי השנה.
משחקים בסמארטפון בזמן צפייה בסרטים? ספרו לנו בפייסבוק