נתחיל מהסוף: המדינה אשמה. "המדינה" כשם קוד לרשויות המחוקקת והמבצעת. אחרי שקבענו מי אשם, אפשר לדוש באירועי השבוע בגן הילדים שהוא הטלוויזיה המסחרית בישראל. בקצרה ועל קצה המזלג: גופי השידור לא אהבו את החלטת האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה באשר לסיווג התוכניות השונות בקטגוריות פרסי האקדמיה לטלוויזיה.
הראשונה היתה "בייבי בום". בערוץ 10 וב"גיל הפקות" לא אהבו שבאקדמיה סירבו לסווג את "בייבי בום" כדוקו. אנשי חדר הלידה התהדרו במקבילה הבריטית של טקס פרסי האקדמיה שם זכתה התוכנית בפרס הדוקו. זה לא עזר. אחר כך הגיע תורה של "6 אימהות" של רשת שגם רצתה להיות דוקו. רצתה ולא יצא. הבאות היו "ברוורס" של קשת ו"אומרים שהיה פה" של החינוכית. גם הן אמרו שהן דוקו. בתגובה להחלטת האקדמיה, החליטו גופי השידור למשוך את השתתפות התוכניות בתחרות ואף דרשו לקבל בחזרה את דמי ההרשמה.
אפשר להבין את מורת הרוח. "אומרים שהיה פה" היא סדרת תעודה לכל דבר ואין סיבה שהיא תוגלה מקטגוריית הדוקו רק כי היא מתאימה לקטגוריה נוספת. אבל אפשר גם להבין את נטיית האקדמיה להשבחה. מה לעשות, אף אחד לא רוצה שגולת הכותרת בטקס הפרסים שלו תהיה רדודה ועם כל הכבוד לכישורי הנהיגה של ארז טל, "ברוורס" היא הרבה דברים לפני שהיא תוכנית תעודה. השנה, כך נדמה, מישהו באקדמיה החליט להקשיח את הקריטריונים ולהפסיק את הזגזוג המביך שאפשר ל"מחוברות" לזכות בעבר בקטגוריית התעודה.
גופי השידור מבולבלים. מצד אחד, על מנת לעמוד בתנאים הבלתי אפשריים שהמדינה הציבה במכרזים, הם פועלים בשיטת "מצליח" ומציגים בפני הרשות השנייה שלל תכנים שהם לא דוקו בכסות דוקו. לפעמים זה עובד להם. ואם הרשות השנייה אומרת שתוכן מסוים הוא דוקו, למה האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה אומרת שהוא לא דוקו? בעיה. אז קשה לבוא בטענות לגופי השידור שרק רוצים לעמוד במכסת הדוקו השנתית. אבל אי אפשר שלא לסנן "איזה חצופים" כשנתקלים במקרה של "6 אימהות". "6 אימהות" היא דוקו בערך באותה המידה בה חברי ארגון להב"ה חובבי ערבים. דרוש שק אשכים די גדול כדי לטעון שהדבר הזה הוא שווה ערך ל"לוד בין ייאוש לתקווה" למשל.
האמת היא שכולם בני אדם. ואין אדם אחד, לא משנה כמה הוא מלא באהבה עצמית, שימרה את פי הקולקטיב ויתגאה בדבר שחורג מתו התקן האיכותי. כולם רוצים תו תקן. אף אחד לא רוצה להודות שהוא מתעסק בזבל. אף אחד לא רוצה שאחרים יידעו שהוא מתעסק בזבל למרות שהצחנה עולה מגופו ללא הפסקה. וזה בדיוק מה שקורה לרשת, קשת וערוץ 10.זה הצד של הפסיב. הצד של האגרסיב מכוער עוד יותר - גופי השידור השונים אולי מתלוננים חדשות לבקרים על המכרזים ועל הדרישות בהן עליהם לעמוד אך במקביל הם יודעים לנצל את חוסר ההחלטיות של הרשויות המחוקקת והמבצעת וחותרים תחת אותם תנאים.
בסופו של יום, התוצאה העגומה מדרישות המכרזים היא הלבנה, בפועל, של חטאים גדולים. כל עוד לא יתחולל שינוי בדרישות שמציבה המדינה מגופי השידור, מחול השדים הקטנוני והמיותר הזה יימשך. כלומר, כדי שהמחול ייפסק, המדינה צריכה לפעול. נו, המדינה אשמה. היא תמיד אשמה.