8 האירועים הגדולים בספרות ב-2014

מאז גילה שוק הספרים הישראלי את המונחים "4 במאה" ו"דואופול", הוא היה מצוי בצניחה חופשית שאיימה על עצם קיום של מו"לים רבים. שתי השחקניות הגדולות בשוק הספרים – סטימצקי וצומת ספרים – נכנסו למירוץ מבצעים שאמנם הוריד את מחירי הספרים עבור הצרכנים, אך פגע אנושות בחלקם של המו"לים ושל הסופרים, שחלקם בעוגת התשלום הלך וקטן משנה לשנה.

בפברואר השנה נכנס לתוקפו "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל" ששם לעצמו למטרה לתקן את המעוות בכך שאסר על מבצעים והנחות על ספרים בשנה וחצי הראשונות לצאתם לאור. בעת כתיבת שורות אלה, כעשרה חודשים לאחר כניסתו של החוק לתוקף, עדיין אין נתונים חותכים לגבי השפעתו של החוק. לפי הדיווחים של רשתות הספרים וההוצאות השונות, נראה כי מכירות הספרים ירדו מאז כניסתו של החוק לתוקף, אולם היו גורמים נוספים שהשפיעו על הירידה הזו, כמו קריסתה של רשת סטימצקי ומבצע "צוק איתן" בקיץ האחרון שפגע בנתוני המכירות של עסקים רבים.

במקביל לכניסתו של חוק הספרים לתוקף, התברר כי קרן מרקסטון – הבעלים של סטימצקי – נמצאת בחובות גדולים, ונראה היה שעתידה של רשת הספרים הגדולה בישראל מצוי בסכנה ממשית. מו"לים הפסיקו לקבל תשלומים על ספריהם שנמכרו בסטימצקי, ובהמשך ביקשה הרשת מההוצאות השונות לוותר על חלק מהחובות שלה ולבצע "תספורת" של כ-30%.

בתחילת חודש יוני סטימצקי נמכרה לפרסומאית ג. יפית, ובסוף אותו חודש פוטרה מנכ"לית הרשת איריס בראל. עם פיטוריה של בראל התברר כי כשהרשת נכנסה לקשיים כלכליים, המנכ"לית לשעבר משכה בונוס של 650 אלף שקלים, וכשהרשת נמכרה היא קיבלה מיליון שקלים נוספים שהגיעו לה על פי החוזה עם הבעלים הקודמים. הסכומים הגבוהים שהועברו לבראל במקביל לקריסתה של סטימצקי, גררו ביקורות רבות כלפי המנכ"לית העוזבת, שטענה מצדה כי מדובר בנסיונות הכפשה מצד הבעלים החדשים של הרשת.

רכישת סטימצקי ע"י ג. יפית ומחיקת החובות הקודמים, ייצבו לעת עתה את פעילותה של הרשת, אך עתידו של שוק הספרים עדיין לוט בערפל. דווקא לקראת שבוע הספר ביוני האחרון, הוצאו עורכי הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מההוצאות הותיקות בישראל) לחופשה ללא תשלום של כחודשיים כיוון שלהוצאה לא היה כסף לשלם את משכורותיהם (בין השאר בגלל קריסתה של סטימצקי והחובות שלה כלפי ההוצאה). בחודש יולי הודיעה גם הוצאת כנרת זמורה-ביתן על הקפאת עבודתם של העורכים והמתרגמים העובדים אצלה כפרילאנסרים, בטענה שחוק הספרים וקריסת סטימצקי יצרו האטה בשוק הספרים שמאלצת אותם לבצע שינויים בהתאם.

הסכסוך בין אמזון להאשט החל בינואר השנה, כאשר אמזון דרשה מהאשט (אחת מארבע ההוצאות הגדולות ביותר בארה"ב) הנחה של 50% על כל ספר דיגיטלי שהיא מוכרת, ולא 30% כפי שקבע ההסדר הקודם ביניהן. האשט אף סירבה להוריד את מחירי הספרים שלה ל-9.99$ כפי שדרשה אמזון (במקום 12.99 או 14.99 דולרים). לרוב בעיות כאלה נפתרות מאחורי הקלעים בשיחות ישירות בין הצדדים, אך במקרה הזה המאבק הפך מהר מאוד לפומבי, לאחר שאמזון נקטה צעדים אגרסיביים נגד האשט שמטרתם הייתה לפגוע בהכנסותיה. היא הורידה את האופציה לקנות את ספריה של האשט במכירה מוקדמת (אופציה שמשפיעה ישירות על רשימת רבי המכר), ביטלה את כל המבצעים על ספרי ההוצאה, האריכה את זמני המשלוח של ספרים והציעה לרוכשים ספרים של הוצאות אחרות במקומם.

כיוון שאמזון שולטת ב-60% משוק הספרים הדיגיטלי באמריקה, הסופרים והמו"לים מרגישים כבני ערובה שלה; רובם לא יכולים להרשות לעצמם שלא להימכר במסגרתה. אך כשנתקלו בהתנהגות האגרסיבית של אמזון כלפי האשט, רבים מהם החליטו להקים קול צעקה ויצאו בקריאות פומביות נגד החברה; יותר מ-900 סופרים (בינהם פול אוסטר, סטיבן קינג, פיליפ רות', אורחן פאמוק, סלמן רושדי, ג'ון גרישם ומילן קונדרה) חתמו על עצומה נגד אמזון ואף פנו למשרד המשפטים האמריקאי בבקשה שיחקור את החברה על התנהגות לא חוקית. בפסטיבל הספרים האחרון בטורנטו השווה הסוכן הספרותי אנדרו וויילי בין אמזון לדאעש וטען שהיא מעוותת את ענף הספרים באופן קיצוני.

המאבק בין אמזון להאשט פגע בשני הצדדים; אמזון תויגה כבריונית עוינת ספרות וסופרים, ובניו יורק טיימס דיווחו שהפרשה גם גרמה לה הפסדים ממשיים. האשט, מצדה, ספגה הפסדים מיידיים בגלל הצעדים האגרסיביים של אמזון. גם מבחינה ציבורית היו שתמכו באמזון ויצאו נגד האשט, בטענה שאין שום טעם בקיומה של האשט בעידן בו כל סופר יכול לפרסם ספר בעצמו וישירות. ע"פ המצדדים באמזון, הוצאות הספרים מייקרות את המוצר ומהוות גורם מתווך מיותר, במיוחד כשמדובר בספרות דיגיטלית.

בחודש נובמבר הגיעו שני הצדדים להסכם לפיו האשט תוכל לקבוע את המחירים שלה לספרים אלקטרונים שהיא מוציאה לאור, דבר שהיא רואה בו מרכיב חיוני להישרדותה. למרות ההצלחה של האשט במאבק שלה כנגד אמזון, גורמים בענף הספרים מעריכים כי אמזון רק תלך ותתחזק בטווח הארוך. מדובר בחברה שכבר עכשיו שולטת ביותר ממחצית שוק הספרים, וסביר שנתח השליטה שלה רק ילך ויגדל, דבר שיקשה על הסופרים ועל ההוצאות להתנגד לדרישותיה בעתיד.

פרס לנדאו של מפעל הפיס בשווי 100 אלף שקלים הוענק למשורר יצחק לאור, כשבנימוקי הוועדה נכתב כי הוא "מן הבולטים במשוררים שהופיעו בזירת השירה העברית בשלושת העשורים האחרונים". אולם עם היוודע דבר זכייתו של לאור, התעוררו קולות מחאה וקריאות לביטול הפרס בטענה שמדובר באדם שהטריד מינית ואף אנס נשים. לאור ותומכיו טענו מנגד כי מדובר בשמועות זדוניות וכי הוא לא נחקר, לא נשפט, ולא הורשע מעולם בכל המיוחס לו (בשנת 2010 הוגשה נגדו תלונה במשטרה שנסגרה בשל התיישנות). המצדדים במתן הפרס ללאור אף הוסיפו כי גם אם הוא אשם במיוחס לו, הפרס צריך להינתן על שירתו, ולא על אישיותו.

בעקבות התלונות שהגיעו לקרן לנדאו, דירקטוריון הקרן החליט לבטל את הפרס ולהחזיר את הדיון לוועדת הפרס שתשקול מחדש את המלצתה. אולם אחת מהשופטות בוועדה – הסופרת והמשוררת גילית חומסקי שהתנגדה מלכתחילה להענקת הפרס ללאור – החליטה לפרוש מהוועדה ובכך פירקה אותה. בעקבות התפרקות ועדת השיפוט דן דירקטוריון קרן לנדאו בעצמו בסוגיה, והחליט לבסוף שלא להעניק את הפרס ליצחק לאור.

בתגובה לביטול הפרס החליט יצחק לאור באמצעות עורכי דינו לתבוע את מפעל הפיס בטענה שחרגו מתקנון פרס לנדאו, ובנוסף פגעו בחזקת החפות המגיעה לו כמי שלא נחקר ולא נמצא אשם במסגרת מנגנוני החוק של המדינה.

עוד ועדת פרס שעוררה מחאה בעולם הספרות הייתה ועדת פרס "דףדף" לספרות ילדים ונוער, שבחרה לא להעניק השנה פרס בטענה שלא נמצאו מועמדים ראויים. בהודעה לעיתונות טענו חברי הוועדה כי הם "קראו ובחנו את 51 הספרים שהוגשו לעיונם, ציינו לטובה ספרים אחדים שבלטו על רקע החולשה הכללית, אך לא מצאו ביניהם יצירה המהווה הישג בולט של כותב או של מאייר".

בעקבות ההחלטה נשמעו קולות רבים בעולם ספרות הילדים והנוער שטענו כי ועדת הפרס ניסתה לייצר פרובוקציה על חשבון היוצרים, וכי ההחלטה שלהם מתנשאת ומטילה דופי בכל ספרי הילדים שיצאו השנה. בתגובה לטענות הללו אמרה שהם סמיט, אחת מחמשת חברי הוועדה (יחד עם נירה לוין, מרב סלומון, בתיה קולטון ויחיעם פדן), כי היא מקווה ש"ההחלטה - אכזרית ככל שהיא נראית כעת - תסייע לספרות היפה להרים את ראשה, להיראות".

הלקסיקון בעריכת זיסי סתוי ופרופ' יגאל שוורץ עמד במוקד פולמוס ציבורי לאחר שדן מרגלית כתב בטור אישי ב"ישראל היום" כי לא מצא בלקסיקון ערך על נעמי שמר, וכשהתקשר ליגאל שוורץ על מנת לברר את הסוגיה נאמר לו שהיו חברי מערכת שהתנגדו לשמר משום שאינה קאנונית. "לא האמנתי למשמע אוזני", כתב מרגלית, "שורות הנצח ב'ירושלים של זהב' אינם שירה קאנונית, אבל כל קשקשן אלמוני הוא 'ערך' בזכות מאמר זניח בחתימתו? הרי שמר וחפר קיבלו יחד את פרס ישראל, ומדוע הוא נזכר (כראוי) בספר, והיא נגדעה?". הוא סיפר לקוראיו שמאוחר יותר הבחין שגם זאב ז'בוטינסקי נעדר מהלקסיקון, ועל כך כתב כי "החלטות אלה מזכירות השתקפות של עורכי האנציקלופדיה הסובייטית בימיה הרעים".

גם הסופרת יעל טבת-קלגסברד התלוננה בטור שכתבה ב"הארץ" על כך שאביה, שבתי טבת, נעדר מן הלקסיקון, ואליה הצטרפו קולות רבים שטענו לחוסר מקצועיות של עורכי הלקסיקון ובהטיה פוליטית לשמאל.

בתגובה להאשמות האלה אמר יגאל שוורץ בראיון למיה סלע ב"הארץ" כי הוא חושש לחייו לאחר שקיבל איומים רבים בעקבות טורו של דן מרגלית. "זכותה של הוועדה להחליט מה זה ספרות יפה, מה זה משורר ומה זה פזמונאי. וזאת הייתה ההחלטה," אמר שוורץ ל"הארץ". "באתר האינטרנט שנשיק בעוד כמה חודשים היא כמובן תיכנס כי השוליים התרחבו ובאינטרנט יש מקום. העניין פה הוא הקישור שעשה מרגלית לנושא הפוליטי. אין בלקסיקון שום הטיה פוליטית. בעקבות דבריו של מרגלית אני מקבל מכתבי נאצה ואיומים על חיי. מה שהוא עשה זה הסתה."

לאחר פרסום דבריו של שוורץ, הגיב מרגלית בטורו השבועי ב"ישראל היום" והבהיר כי אף על פי ששוורץ טעה באי הכללתה של נעמי שמר וזאב ז'בוטינסקי, אין זו סיבה לאיים על חייו, וכל איום כזה מעורר סלידה וראוי לגנאי ולהגנה מצד המשטרה.

ועדת פרס נובל הפתיעה רבים כשבחרה בסופר הצרפתי פטריק מודיאנו כזוכה לשנת 2014. מודיאנו מוכר ואהוב מאוד בצרפת, אך מחוצה לה (כולל בישראל) לא זכה לתהודה משמעותית. כעת ספריו מתורגמים בכל העולם, ובישראל הודפסו מחדש ספריו שתורגמו לעברית לפני שנים רבות, כשאליהם התווסף תרגום ראשון ל"בית הקפה של הנעורים האבודים" שיצא לאור בהוצאת אחוזת בית.

סופרים נוספים שזכו בפרסים ספרותיים חשובים השנה הם דונה טארט (פוליצר), ריצ'רד פלאניגן (מאן בוקר), לידי סאלויר (גונקור) אלנה פוניאטוווסקה (סרוונטס) ואן ליקי (פרס הוגו למדע בדיוני).

גם בישראל חולקו לא מעט פרסים וביניהם בלטו בין השאר אסתי ג' חיים ויוסי סוכרי שזכו בפרס ברנר; ארז ביטון (שזכה גם בפרס עמיחי), חדווה הרכבי ותמי שם-טוב שזכו בפרס ביאליק; דרור בורשטיין שזכה בפרס לאה גולדברג; ורות בונדי וראובן שניר שזכו בפרס טשרניחובסקי. בנוסף, היו גם כמה סופרים ישראלים שזכו בפרסים בעולם כמו עמוס עוז (פרס זיגפריד לנץ), רותו מודן (פרס אייזנר), צרויה שלו (פרס פמינה) והמשוררת דיתי רונן (פרס טרה-פואטיקה).

מרקס שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1982, נודע במיוחד בזכות ספרו "מאה שנים של בדידות" שנמכר ב-50 מיליון עותקים ותורגם ל-25 שפות.

מלבד מרקס נפטרו השנה סופרים ומשוררים נוספים וביניהם זוכת פרס נובל – הסופרת הדרום אפריקנית נאדין גורדימר, הסופרת והמשוררת מאיה אנג'לו, סופר הילדים אריק היל, הסופר הגרמני זיגפריד לנץ והמשורר מארק סטרנד. בישראל נפרדנו מהסופרת יהודית הנדל, הסופר והעיתונאי שבתי טבת, המתרגמת והסופרת יונת סנד ומהסופר והקולנוען אברהם הפנר.

* מחיר השלטון: שר האוצר יאיר לפיד התבשר במהלך השנה כי לא יוכל לקבל תמלוגים בגין תרגום ספריו לשפות זרות ויצטרך להעביר את הכספים לחשבון שינוהל בנאמנות עיוורת.

* איבדנו שפה: האישה האחרונה עלי אדמות שדיברה בשפת הצ'יקאסאו המונגולית, נפטרה השנה.

* מורה ברוסיה דקר למוות את חברו שחשב ש"פרוזה עדיפה על שירה".

* עונש קריאה: אישה בשם רבקה רובין שמכונה "אקו-טרוריסטית" (טרוריסטית בתחום איכות הסביבה) קיבלה תוספת מעניינת לעונש המאסר שנגזר עליה – חובה לקרוא שני ספרים שיסבירו לה את בעייתיות מעשיה (הספרים הם "דוד וגוליית" מאת מלקולם גלדוולד ו-"Nature's Trust " מאת מארי סי ווד).

* הצעה מפתה: הסופר ג'ורג' ר.ר. מרטין יצא בהצעה לרצוח בספרו הבא את מי שיסכים לתרום 20 אלף דולר כדי לקדם את הצלת הזאבים בניו מקסיקו.

* הסופרת הבלגית מישה דפונסקה נאלצה לשלם למו"ל שלה 22.5 מיליון דולר לאחר שבית המשפט קבע שרב המכר האוטוביוגפי שכתבה המתבסס על זכרונותיה מהשואה ("לשרוד עם זאבים") מפבורק לחלוטין.