ציניים וערלי לב שכמונו, נדמה שוב ושוב שיצירות טלוויזיה (וקולנוע וספרות) פונות אל סיפורים שקשה להישאר אדישים כלפיהם. אנחנו כבר מסוגלים לקבל בשלוות נפש מבוגר שעובר תלאות ועינויים, הרי זה לא באמת, זה בטלוויזיה, אבל כאשר עומד ילד במרכז הסיפור - אלוהים אדירים, איזה מסכן הוא ואיזה אומללים הוריו.
הדרמה החדשה בז'אנר היא "הנעדר" הבריטית, המתארת את סיפורם של טוני ואמילי, שבנם בן החמש נעלם במהלך חופשה משפחתית בצרפת. שמונה שנים אחרי כן והאב טוני (ג'יימס נסביט, "ג'קיל", "רגליים קרות"), עדיין נואש למצוא את בנו האבוד. חיפושיו האובססיביים גרמו לפירוק נישואיו לאמילי (פרנסס אוקונור) ומאיימים להרוס את חייו, אבל נדמה שמאמציו נושאים פרי כאשר מתגלה רמז חדש. ז'וליאן באטיסט (ת'אקי קיירו) חוקר המשטרה הבכיר שהובא לחקור את המקרה, נמשך גם הוא בחזרה אל המרדף ואל התעלומה שמעולם לא הצליח לפתור.
הסיפור כמובן מזכיר - וסביר להניח שמבוסס עליו בחופשיות - את מקרה מדלן מק'קאן הבריטית, שב-2007 נעלמה במהלך חופשה עם הוריה בפורטוגל כאשר הייתה בת שלוש. ב-2014, שבע שנים אחרי שנעלמה, סברו כי הופיע רמז חדש להיעלמותה, והמשטרה בפורטוגל חידשה לפיו את החיפושים אחריה. סיפור מטריד ושובר לב המתועל אל היצירה החדשה של ה-BBC, שללא ספק התקנאה בהצלחת "ברודצ'רץ'" של המתחרה ITV, אף היא מגוללת על פני שמונה פרקים את סיפור גורלו האומלל של ילד קטן ואת ההשפעה האדירה על כל הסובבים. זה עבד ל-BBC: "הנעדר" זכתה לשבחים רבים וקיבלה שתי מועמדויות לגלובוס הזהב - למיני סדרה ולשחקנית הראשית (אוקונור) הטובים ביותר.
הסדרה מעט משלה בתחילתה. פרק הפתיחה שוחה בקלישאות, והן נובעות בעיקר מכך ש"הנעדר" יוצאת מגדרה כדי להמחיש לנו את הניגודיות בין האידיליה שהייתה לפני שהכל השתבש, החיים הנורמליים שבשוליים, ובין האסון שניפץ הכל. מדובר בסצינות שראינו מיליון כמותן, ולפעמים זה היה בפרסומות ובקטלוגים. המשפחה המאושרת בחופשה - אמא, אבא ובן, בתחילה ברכב כשכולם צוחקים על האוזניים הגדולות של אבא, מאוחר יותר כאשר שלושתם משתובבים על הדשא. אתם יודעים, חופשה משפחתית מושלמת, כולם מחייכים. מאוחר יותר, אחרי שבנם נעלם, לא נחסכת מאיתנו סצינת המרדף ברחוב אחרי הילד שנראה מאחור ממש כמוהו, אבל - הלם! - זה ילד אחר.
העיירה שבמרכז הסיפור, שאלון דו בואה, נראית יפה כמו סיפור אגדה ומתנהגת קצת כמו סיפור פנטזיה, משוללת זכר לקנאות הצרפתית המתנשאת כלפי שפת אמם. ב"הנעדר" לא רק המלונאים, השוטרים וראש העיר יודעים אנגלית, אלא גם אנשי הניקיון, בנו הנער של בלש, האסירים בכלא, המוכר בקיוסק ואפילו המוסכניק מצליח להסביר באנגלית רצוצה את הבעיה שהתגלתה.
אבל הבעיה הכי גדולה בסדרה היא דמות - מחמת ספוילרים לא נציין איזו - שאין שום נימוק סביר למעשיה. היא פועלת באופן לא ברור ולמעשה מהווה את האחראית הישירה לכך שהסיפור מתפרש על פני שמונה שנים תמימות ולא נסגר מעט אחרי ההיעלמות, תוך הסבת סבל בלתי מתקבל על הדעת להורי הילד ולאחרים סביבם. למה? ככה. אנחנו לא מקבלים שום סיבה לכך ואף אחד גם לא טורח לשאול.
כך שהיד גסה לפעמים ב"הנעדר" - הקלישאות מרימות ראשן מדי פעם והדמות הזו נשארת עד הסוף ככתם על הסדרה - אבל ככל שמתקדמים הפרקים נדחקות הבעיות האלה אל השוליים, והן עושות זאת בעיקשות ראויה לציון. למעשה, קשה לזכור סדרה מהשנים האחרונות שבה כל פרק פשוט התעלה על קודמו. עד מהרה תופסים את הבמה הקדמית הצילום היפה והמשחק המעולה (במיוחד נסביט, שדווקא הוא לא קיבל מועמדות לגלובוס הזהב), ומעל הכל - הסיפור הלופת.
"הנעדר" רוקחת תעלומה מסקרנת וחושפת אותה מצוין בהדרגה מחושבת, תור שמירה על לא מעט כדורים באוויר, טוויסטים מצוינים וסצינות סוחפות. היא עושה זאת באמצעות כלי עלילתי שהפך בנאלי ומתיש בשנים האחרונות - קופצת בין העבר להווה, ההיעלמות ב-2006 והרמזים החדשים ב-2014 - אבל השימוש שלה הוא כזה שכדאי ליוצרים אחרים ללמוד ממנו. לא זאת בלבד שהוא מחדד את הסיפור פעם אחר פעם, סצינה אחר סצינה, אלא מנצל את השינויים בדמויות בין אז להיום ובתווך כדי לבחון יפה יגון, אובססיה ואת ההתבוססות הבלתי נסבלת בחוסר אונים [1]. בניגוד לפרק הראשון, "הנעדר" עושה זאת לבסוף גם עם הרבה עדינות מזככת ולא מלאכותית, ועם סצינה חותמת פשוט אדירה.
[1] אגב כך ראוי לשבח את ההתמודדות נטולת-ההתלהמות של הסדרה עם דמותו של פדופיל.
כל שמונת פרקי "הנעדר" זמינים ב-yes Binge ב-yesVOD.