אנג'לינה ג'ולי ידועה כדברים רבים: כוכבת קולנוע; פעילה למען זכויות אדם; אייקון אופנתי; חצי מהצמד בראנג'לינה ועוד ועוד. בכל זה, אין שום דבר חדש. גם אין חידוש בכך שהיא במאית - סרטה הראשון, "בארץ של דם ודבש", הגיע לאקרנים כבר לפני שנתיים.
אך כעת עולה בארץ סרטה השני, "לא נשבר", המבוסס על סיפורו של לואיס זמפריני, רץ אולימפי ואז חייל אמריקאי שנשבה בידי היפנים במלחמת העולם השנייה, ומביא עמו בשורה חדשה לגביה. עכשיו, מתברר ג'ולי היא גם מטיפה נוצרית. לא פלא אם כך, כי בארצות הברית עשו מפיציו עבודת שיווק אינטנסיבית בכנסיות, ורוב הקהל שלו אכן בא משם. מתחילתו ועד סופו, הוא נראה יותר מכל כמו חומר עזר לשיעורי הדת של יום ראשון.
כיוון שג'ולי משתמשת בגיבור אך ורק בתור כלי ליצירת אלגוריה ולהעברת מסרים, אין בו שום עומק פסיכולוגי. אנחנו לא יודעים כמעט כלום על אופיו של זמפריני, אישיותו, אהבותיו, תחביביו וכיוצא בזה. במשך יותר משעתיים, הסרט טורח לספר לנו רק על אמונתו. וכך, אף שהסיפור של זמפריני היה על פניו מעניין, הוא עצמו הופך בידיה של ג'ולי לדמות לא מעניינת.
דברים אלה אמורים גם לגבי דמותו של השובה היפני. "לא נשבר" מעצב אותו כאילו שהיה ארכי-נבל במשחק וידאו: מעין מנוול קריקטורי, שמגיח משום מקום לחייו של הגיבור כדי להקשות עליהם, ואז נעלם כמות שבא. הסרט משתמש בו באופן אינסטרומנטלי לגמרי, ולא מתעניין בו כבן אדם בפני עצמו אלא פשוט כישות שמכה את הגיבור באלה. מפקד סדיסטי במחנה שבויים הוא מסוג הדמויות שיכולות לרדוף אותנו גם שבועות לאחר הצפייה, אך כאן היא מוגשת באופן כל כך דל ושטחי, שאנו שוכחים ממנה כבר עם עליית הכותרות.
אותן כותרות סיום מאפשרות לנו גם להתוודע שוב לעובדה המפתיעה שאת התסריט הקלוש של הסרט כתבו כמה מן השמות המנוסים בהוליווד, בהם האחים כהן, ריצ'רד לה גרבנס ("פישר קינג") וגם וויליאם ניקולסון ("גלדיאטור"). כל אלה פעלו בנפרד, וכמו שקורה לחולצה שמכבסים אותה יותר מדי, גם "לא נשבר" דהה ככל הנראה מרוב ידיים, ליטושים ושכתובים.
ג'ולי מדגישה עוד יותר את דלות החומר בעבודת בימוי חסרת מעוף, שמדשדשת במיוחד דווקא בחלק הארי של הסרט - הסצנות המתרחשות במחנה השבויים היפני. אלה סתמיות ובעיקר גנריות לחלוטין, ונראות כמו גרסה חיוורית של "מר לורנס", "הבריחה הגדולה" ושלל יצירות קודמות ומוצלחות יותר שנעשו על מחנות דומים.
אז "לא נשבר" אולי יכול למצוא לעצמו פינה חמה בכנסיות, אך אין בו שום ערך קולנועי. בדיוק כמו בסרטה הקודם, גם כאן לוקחת ג'ולי סיפור עם פוטנציאל דרמטי, אך מפיקה ממנו את המינימום האפשרי. נכון, הכוכבת היא מטרה נוחה לירות בה חיצים, אבל זה לא אומר שהביקורות נגדה אינן מוצדקות, ושוב היא מרוויחה ביושר את הקטילות.
לעבודתה הקודמת עוד אפשר היה להתייחס בסלחנות, כיוון שהיתה זו יצירת ביכורים. אך הפעם, בהשאלה משם הסרט, מתחשק כבר לקום ולצעוק "די, נשבר". קשה כבר למצוא תירוצים להגן עליה בשעה שגם בניסיון הנוסף, היא אינה מפגינה שום אישיות קולנועית ואופי כבמאית, ושוב מגישה דרמה כה סתמית ומיותרת. תעשיית הקולנוע צריכה עוד קולות נשיים ועוד כוכבות שייקחו את המושכות לידיהן, אבל היא ממש לא נזקקת לסרטים מהסוג שג'ולי עושה.