תגידו מה שתגידו על צפון קוריאה, מנהיגיה, יחסה לזכויות אדם והדיקציה של מנחות החדשות במדינה - כל זה עדיין לא אומר שאי אפשר ללמוד אפילו ממנה לפחות שיעור אחד חשוב לחיים. רק לפני מספר שבועות סער העולם כשהאקרים מהמדינה הטוטליטרית השתלטו על מחשבי סוני, הדליפו סרטים לפני שחרורם, חשפו מיילים מביכים של ראשי האולפנים ובעיקר איימו על ארה"ב לבל תעז להציג את "ראיון סוף" ולהביך את מנהיגה הדגול. בעלי אולמות הקולנוע התקפלו ראשונים, אחריהם סוני ושנייה לאחר מכן הפכה הקומדיה לסמל של המאבק לחופש הביטוי, שלום עולמי והצלת הדולפינים. צפון קוריאה גרמה לכך שלכולנו יהיה לפתע אכפת, והביאה על עצמה תגובת נגד שחשפה את הסרט להרבה יותר אנשים מאשר אלו שהיו צופים בו ללא התקרית.
בני משפחת יוסטון לא למדו את הלקח של קים ג'ונג און. בשנה האחרונה ניהלו קרוביה של הזמרת המצליחה קמפיין תקשורתי אגרסיבי שנועד לגנוז את סרט הטלוויזיה "וויטני" של רשת Lifetime. בתחילה טענה המשפחה כי הצוות הלא מיומן לא ראוי לספר את סיפורה של וויטני והסבירה שעדיין לא עבר זמן רב מספיק מאז מותה הטרגי בכדי שניתן יהיה לנצלו לצורכי רייטינג. רק מאוחר יותר הסתבר שהסיבה האמיתית מאחורי המאבק היתה הסירוב של אנג'לה באסט, במאית הסרט, להעניק את התפקיד הראשי לבתה של הזמרת המנוחה, בובי כריסטינה, שטענה שרק לה ניתנה הזכות לגלם את אמה. עם כל פרסום שכזה, האפקט הציבורי שהשיגה המשפחה היה הפוך לחלוטין. לשיא הגיעו הדברים ביומיים שלפני שידור הסרט, אז שחררה המשפחה הצהרה רשמית שמבקשת ממעריציה של וויטני שלא לצפות בו. זה היה הרגע שבו כולנו היינו חייבים לעשות את ההיפך המוחלט, וכמו במקרה של "ראיון סוף" גם להצטער על כר מיד לאחר מכן.
כמו הרבה סרטים/פרויקטים שמתיימרים לחשוף בפנינו את "הסיפור האמיתי" של גיבוריהם, גם "וויטני" מתעלם כמעט לחלוטין מהצמתים החשובים והמכריעים בחייה של אחת מהזמרות הגדולות בהיסטוריה. שנות התבגרותה כילדת פלא שגדלה בחסותה של ארית'ה פרנקלין האגדית? לא מעניין, אלבום הבכורה ההיסטורי שהזניק אותה לתודעה העולמית? לא חשוב, הסיבות להתדרדרותה לסמים וההרס העצמי שהביאה על עצמה בשנותיה האחרונות? הן לא באמת קיימות. עשרות הפרסים היוקרתיים שקיבלה לאורך הקריירה מוזכרים כבדרך אגב והשם "שומר הראש" לא נאמר ולו פעם אחת, על אף ששיר הנושא מתוכו הוא אחד מרגעי השיא של הסרט. אפילו בכתוביות הסיום לא מוזכרת העובדה שגיבורת הסרט מתה מוות מיותר ועצוב, לבדה באמבטיית חדר המלון המפואר שלה, כתוצאה ממנת יתר של סמים ובגיל 48.
אבל כל זה הרי מובן, לא? אי אפשר באמת לספר סיפור חיים כל כך מורכב בשעה וחצי של זמן מסך. באסט החליטה שהחלק החשוב היחיד כמעט במורשת יוסטון שמצדיק התייחסות הוא מערכת היחסים שניהלה עם בובי בראון, שמתוארת כאן כלא פחות מאשר עיבוד מודרני לרומיאו ויוליה. יא יא דה קוסטה (בוגרת "America's Top Model") נבחרה לגלם את דמותה של יוסטון, בעיקר בשל הדמיון החיצוני בין השתיים (בסצנות ההופעות בסרט ביצעה דה קוסטה ליפ סינק לשירים שבוצעו בפועל על ידי הזמרת דבורה קוקס). בעוד שהלוק הזוהר והכריזמה של דה קוסטה עושים חסד לדיווה, התסריט והבימוי מציגים אותה כדמות פלקטית, ילדותית ונצלנית, על גבול המעצבנת. על אף שהסרט מתחיל בנקודה שבה יוסטון היא כבר הזמרת המצליחה ביותר בעולם, דה קוסטה מבלה את רובו המוחלט כשהיא מתרוצצת פעורת עיניים ממקום למקום כילדה שזה עתה גילתה את העולם. מנעד התגובות שלה נע בין צחקוקים מוגזמים בתגובה לאירועים משמחים בחייה והסנפת קוק מוגזמת עוד יותר בתגובה למשברים. הסרט לא מנסה לגרד משהו מהשכבות הפנימיות של הגיבורה, להכניס אותנו אל עולמה הפנימי השברירי או להציג אותה כאישיות שאינה מסתכמת בתפקידה כאתנחתא מוזיקלית מבדרת.
הסיבה להתעלמות מוחלטת כמעט מיוסטון מתבררת כבר בדקות הראשונות של "וויטני". יוסטון למעשה משחקת תפקיד משני בסרט שהיה הרבה יותר נכון לו היה זוכה לשם "בובי: כתב ההגנה". בראון (אריאן אסקרפטה) - מי שבגד, תקף באלימות וניצל את כוח המותג העצום של יוסטון כדי לקדם את עצמו - מוצג כאן כגיבור שלא הובן כהלכה. ככל שהעלילה מתקדמת אפשר לטעות ולחשוב שזכינו כמעט בטעות לחלוק את אותו אוויר עם היצור המלאכי הזה. בראון של אסקרפטה הוא אב למופת, כזה שלעולם לא ינטוש את ילדיו (גם אחרי שיעזוב את אמם לטובת יוסטון), מאהב עדין, בן זוג מושלם שמוכן לוותר על הקריירה שלו לטובת בת זוגו ואיש משפחה למופת. הסרט הולך אף רחוק יותר וכמעט מצדיק את בגידותיו של בראון ביוסטון (הוא הרגיש בודד, היא הייתה בסיבוב הופעות. מה אתם הייתם עושים במקומו?!) ואפילו את הסתבכויותיו עם החוק. הוא נושך את שפתיו ונגרר בעל כורחו אחרי אשתו המצליחה ברחבי העולם, במקום להמשיך ולעסוק במוזיקה פורצת הדרך שחלם לעשות. זה השלב שהסרט מספיק להיות סתם יצירה אמנותית גרועה וממש מעורר זעם.
בסיכומו של דבר, ועל אף שבאסט נשבעת שוב ושוב שניסתה להציג את חברתה הטובה באור חיובי, "וויטני" הוא סרט ביוגרפי שכמעט שונא את הגיבורה שלו. זה היה יכול להיות הגיוני אם היו לשנאה הזו נימוקים שנוגעים בדמותה או בהתנהלותה של יוסטון, אבל כאלה לא מוצגים לנו בשום שלב. מה שכן מוצג הוא תמונה של אישה תלותית, חלשה ופעורת עיניים, שהצלחתה נבעה יותר מהנחישות של משפחתה, של קלייב דייויס, סוכנה היהודי (והסטריאוטיפי להחריד! הוא חובש משקפי שמש במשרד) וכמובן של בעלה התומך, מאשר בזכות כישרונה. מן הצד השני מעניק הסרט חנינה מוחלטת לבראון, גיבור הגטו שהצליח לאלף את בת העשירים המפונקת. הוא נאלץ לבגוד, נאלץ לשתות ובהמשך הוא גם כנראה פשוט לא מצא שום דרך אחרת מאשר לפוצץ את אשתו במכות.
לא מפתיע שסרט של Lifetime נצמד לקלישאות מגוחכות ומנסה לתאר לנו סיפור אהבה אוטופי, שלא היה ולא נברא. מה שכן מפתיע הוא שדווקא על רקע המחאות (המוצדקות לחלוטין) שנשמעות לאחרונה על הייצוג של נשים בקולנוע ומחסור התפקידים לנשים מאחורי המצלמה, בוחרת במאית להציג את סיפורה של אישה מצליחה בדרך כל כך שקרית ונוטפת שנאה.