וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק מתוך "רחובות של אתמול" של סילביה טננבאום

27.1.2015 / 0:00

"רחובות של אתמול" הוא סאגה משפחתית המגוללת את קורותיהם של ארבעה דורות במשפחת ורטהיים. בני המשפחה עוברים תהפוכות לאורך ארבעה עשורים כשאירועים היסטוריים מלווים כל העת את בני המשפחה ומשפיעים על גורלם. קראו פרק מהספר

1933

נתן ורטהיים נפטר בינואר 1933. מותו, שהתרחש ברגע של מהפך פוליטי נורא, נגע ללבם של בני משפחתו באופן עמוק יותר מכפי שהיה קורה בימים כתיקונם. נתן החמיץ בימים אחדים את החדשות שהינדנבורג מינה את היטלר לקנצלר של גרמניה.

"תודה לאל שזה נחסך ממנו," אמר זיגמונד שוב ושוב בימי האבל.
"מה זה היה משנה?" שאלה קרולינה. "הוא ידע שזה יבוא." היא בכתה בלילות, לבדה במיטתה, אבל בנוכחות אחרים משלה ברוחה ולא הפגינה רגשות.
"במשך שנים כולם האמינו שזה רק חלום בלהות ושזה ייעלם," אמר אדו, שהעביר את כל משק ביתו, כולל האנשן, לאחוזה שהשקיפה אל האגם בפאתי ציריך. האנשן ורטהיים בקושי היתה מודעת למעבר. היא ישבה, חלשה וחיוורת, בכיסאה הישן שבחדרה החדש, כמו בובה שהולכת ומתרוקנת מנסורת. מיום ליום נדמה שנותר פחות ממנה. לא תמיד היתה צלולה, אבל לבה פעם, ועורה, כמו קרום חזק של ביצה, החזיק את איבריה יחד. הרופאים אמרו שעברה שבץ מוחי, אולי אפילו יותר מאחד. אדו, לעומת האנשן, התגעגע נואשות לביתו האהוב, שאותו מכר, ולעיר הולדתו. שפתם של השווייצרים מרטה את עצביו. אבל הוא ידע שהוא מוגן.

הוא חזר לפרנקפורט כשמותו של אחיו נראה קרוב. הוא דחה את הצעתה של קרולינה שיתארח אצלה והשתכן במלון פרנקפורטר הו?ף, משם ראה ושמע כמה הפגנות של חבורות נאצים מאורגנות היטב. צלב הקרס נראה עכשיו בכל פינה. היה קר מאוד, והאדמה היתה מכוסה בשלג קפוא ומלוכלך.
הבית ברחוב גילטשטראסה היה במצב עגום. במרוצת מחלתו האחרונה של נתן לא היה איש שיפקח על תיקונים. איש לא טיפל בגינה, והיא נראתה פראית אפילו בעיצומו של החורף. עשבים שוטים שהצהיבו חנקו את שיחי הוורדים שאיש לא טרח לעטוף ביוטה. גדר הגינה ה?שירה טיח וחשפה לב?נים מתפוררות; התיל הדוקרני שנמתח מעליה היה חלוד עד כדי כך שלא היה בו למנוע ממישהו להיכנס. אדו חש עצבות נואשת למראה ההידרדרות. הוא עשה כל מאמץ להתעלם ממנה, אבל אפילו האוויר שנשם מילא את לבו חרדה.

ל?נ?ה וקלרה, שהיתה עכשיו ילדה שובבה ועגלגלה בת חמש בעלת ראש עגול ומחוטב בתספורת נער עגולה, עדיין התגוררו בקומה העליונה, ופרויליין גרונדליך המשיכה לטפל בהן, למיין את המצעים ולתפור את הסדינים הזקוקים לתפירה, להטליא גרביים ולתפור מחזיקי סירים מקרעי הסדינים שלא היה אפשר להציל. אנה עדיין ניהלה את המטבח, ופ?ו?צ?פ?ר?או? באה פעם בשבוע כדי לבצע את מטלות הניקוי הקשות.

המוות שכן בבית הזה זמן רב כל כך, עד שבכל חדר ריחף ריח התרופות של נוכחותו. דוקטור שלזינגר טיפל בנתן בשעותיו האחרונות כפי שטיפל בו שנים, בעדינות של חבר, נוסף על היותו רופא. הוא עצם את עיניו של נתן והתבונן זמן מה בפנים שנראו זקנות בהרבה משישים שנותיו. אחר כך הלך אל קרולינה, להגיד לה שהכול נגמר. היא המתינה, ערה, בחדר האורחים. אדו הגיע זה עתה - זאת היתה שעת בוקר מוקדמת - והניח לה ללכת לבדה אל נתן, אחרי שחיבק אותה רגע. כשהלך לשבת לצדה של א?מה על הספה, היא לקחה את ידו בידה והחזיקה בה.

"מה אני אעשה עכשיו?" שאלה קרולינה כשחזרה. קולה היה יבש כעצי הסקה.
"את תהיי בסדר," אמר אדו. "את בריאה, יש לך את הילדים שלך, ואני אדאג לכסף שלך. אחרי שתעבור תקופה האבל הכי קשה, אדבר איתך על עזיבה של פרנקפורט..."
"זה לא מה שהתכוונתי," אמרה. "אחרי כל השנים האלה כבר שכחתי איך לנהל קשרים חברתיים. אף אחד כבר לא מבין אותי, ואני לא מבינה אותם. מי יקשיב לסיפורים הטיפשיים שלי? מי יסלח לי על כל הפגמים שלי?"
לאדו לא היתה תשובה לזה. הוא ניגש לטלפון כדי להתקשר לא?חיו והשאיר את א?מה לנחם את א?מה. יעקב היה הראשון שאליו התקשר.
"אתה תודיע למאמא?" שאל יעקב.
"בהחלט לא בטלפון," אמר אדו. "אני אטפל בזה כשאחזור לציריך."
"לפעמים אני מקנא במתים," אמר יעקב. "הם לא מרגישים בכל מה שקורה סביבנו עכשיו."
"אני חושב שאתה צריך לעזוב את גרמניה."
"אני זקן מדי להתחיל מחדש באיזה מקום זר, אדו. אני אחכה לסוף ממש כאן בפרנקפורט."
"הוא עלול להגיע מהר יותר מכפי שאתה חושב. כשהיטלר ותומכיו יגבשו את כוחם, לא תהיה לנו שום תקווה. הוא שולט בעשרות אלפי תומכים ובמנגנון משומן עד כדי כך שהוא יוכל ליישם כל הוראה, לחסל כל התנגדות."
"אני לא רוצה לשמוע יותר," אמר יעקב. "אני עצמי מנבא אבדון כבר שנים. עכשיו שהוא קרוב אני מרגיש רק שיתוק, ומין הקלה."
הרב הזוטר בבית הכנסת לא הכיר אותם היטב. הוא שאל את אדו מתי ביקר לאחרונה בבית כנסת. לכאורה זאת היתה בקשת מידע, אבל לאדו היא נשמעה כמו האשמה, והוא דרש לדבר עם הרב הבכיר. כששמע שיצא לחופשה של שבוע חג על עקביו ויצא משם. זיגמונד השלים את הסידורים. זאת היתה הפעם הראשונה, ככל שאנשים הצליחו לזכור, שבה אדו לא טיפל במשהו עד הסוף.

seperator

ל?נ?ה לא קמה מהמיטה בבוקר ההלוויה, וכשפרויליין גרונדליך באה להגיד לה שהגיע הזמן להתלבש, אמרה לה שהיא לא הולכת. היא ישבה במיטה, השמיכה משוכה עד סנטרה, ואמרה לכולם בזה אחר זה שהיא לא מוכנה ללכת.
דוד אדו הלך לדבר איתה. "זאת חובתך ללכת," אמר.
"פאפא היה מבין," השיבה בעקשנות.
"את לא עושה את זה בשבילו אלא בשביל כולנו," אמר אדו.
קלרה, שראתה את הדמויות השחורות הנכנסות לחדרה של א?מה, שמעה את הקולות וחשה ביגון ובבלבול, התחילה ליילל. היא רצה אל ל?נ?ה וטמנה את פניה במצעים, שהדיפו ריח של א?מה, של לילה ושל שכחה מנחמת. ל?נ?ה הרשתה לה לטפס למיטה לצדה וחיבקה את הילדה הקטנה כשטמנה את פניה בצווארה, במקום הרך שבין האוזן לעצם הבריח, והרטיבה את כתונת הלילה שלה בדמעות.
"אני נשארת עם הילדה שלי," אמרה ל?נ?ה.
הבית היה שקט מאוד אחרי שכולם הלכו. ל?נ?ה הרשתה לקלרה להישאר איתה במיטה וסיפרה לה סיפורים של הנס כריסטיאן אנדרסן כמיטב זיכרונה.

אנה לבשה להלוויה את השמלה השחורה הטובה שלה. נשות ורטהיים המבוגרות יותר התעטפו בצעיפים שחורים, והגברים ענדו על זרועם סרטי אבל רחבים וחבשו כובעים שחורים. יעקב התעקש ללכת ברגל מאחורי רכב הקבורה, מבית הכנסת של הווסט אנד עד בית הקברות היהודי הישן בר?אט ב??ייל שטראסה. כלי הרכב השחורים נסעו אחריו באטיות.
בזמן שתהלוכת ההלוויה עשתה את דרכה המפותלת ברחובות פרנקפורט המושלגים, נעצו ילדים עיניים בדמותו של יעקב ההולך; אחרים זרקו אחריו כדורי שלג. השמים היו אפורים, והצבע היחיד שקידם את פניהם בדרכם היה הדגל האדום שחור של הנאצים שהשתלשל מחלונות רבים מספור של בתי דירות אפורים כצפחה. העיגולים הלבנים שעליהם היו מצוירות כנפיו המוצלבות של צלב הקרס היו צחורים יותר מהשלג. האבלים השתדלו לא לראות אותם. לא היתה רוח; הדגלים לא נעו, אבל היוו רקע לעגני לתהלוכה.

הרב דיבר ברהיטות משכנעת, אפילו אדו הודה בכך. הוא לא דיבר הרבה על נתן ורטהיים, שאותו הכיר בקושי, אלא על מותו של יהודי בפרנקפורט בימים המסוכנים של ינואר 1933. הוא הזכיר את היודנגאסה, שמשפחתו של נתן יצאה ממנו מלאת תקווה בהותירה את אדיקותה מאחור, כדי לאכול על שולחנו של הגרמני, כדי ליטול חלק ברוח הגרמנית, כדי להאמין בשלמות אזרחותה הגרמנית. הוא תהה אם המדינה אהבה את האיש הזה כפי שהאיש אהב את המדינה. הנוכחים בקהל התנועעו קלות מדי פעם, התירו ידיים שלובות או גררו רגליים. היו שם כמה עמיתים לא יהודים של נתן וחבר ילדות, שופט מכובד.

הרב אמר שיידרשו לא מעט אנשים בעלי רצון טוב כדי להחזיר את המדינה מהסף שעליו היא ניצבת, מוכנה לזנק לתהום הדיקטטורה. הוא הזהיר כי אם חוסר הסובלנות והשנאה אשר "ההמונים החומים" מטיפים להם ישלטו בארץ, החזרה לתחומי היודנגאסה תהיה גרועה יותר מזו שאבותיו של נתן הכירו. קולות בכי ליוו את דבריו, אך פני הנשים העטויות צעיפים שחורים לא הסגירו שום רמז מי מהן בוכה.
ממקומם ליד הקבר הפתוח לא היה אפשר לראות את הרחוב שמעבר לגדר. בית הקברות היה אפוף חשכת חורף, השלג לאורך שביליו לבן ונקי, מצבות האבן שלו דומות לעוגנים המחזיקים את המתים במקומם לנצח. לעת עתה היו כולם חבוקים בשלוות המוות. פיסת האדמה היהודית הזאת, חשב אדו, עדיין תהיה פה אחרי שצלבי הקרס ייעלמו. אבל זה לא ניחם אותו.

seperator

הרב סיים את דבריו באמירה כי מנתן ורטהיים נחסך העתיד שכולם ייאלצו אולי להתמודד עמו. הוא קיווה שבני משפחתו ישאבו כוח מזכרו. הוא הביט סביבו ופניו היו טובות כשהתפלל "אל מלא רחמים" ואמר קדיש.

הארון הורד לתוך האדמה, וצעקה - יחידה - נמלטה מפיה של קרולינה בדיוק כשפגע בקרקעית. זה היה צליל פראי ונוקב, כמו זעקתה של חיית פרא, באותו בית קברות דומם וחורפי. מרחוק, הרבה מעבר לגדרות, נשמעה מנגינת לכת. הגברים גרפו עפר על הארון לפי תור, הנשים אחזו זו בזו, וכשהרב סגר את הסידור והתחיל ללחוץ את ידיהם של האבלים, הם ידעו כי הטקס נגמר ועליהם לצאת מגן המתים המוגן בחזרה לרחוב.
אדו הודה לרב ונתן לו כסף. הוא עשה זאת בצנעה, כמובן; הוא היה רגיל לשלם את החשבון. הם הלכו על האדמה המחוספסת והגבשושית של בית הקברות הישן בתוך השלג, שהותיר כתמים על גרביהן השחורים של הנשים ועל חפתי המכנסיים של הגברים. משמאלם ניצבה גדר הלב?נים שחתמה את האזור האורתודוקסי, מגרש פרוע ובו מצבות עקומות תקועות באדמה, נפרדות ומתנשאות, עומדות בתוקף על אדיקותן הנעלה. עכשיו שמעו את הרעש מהרחוב בקול רם יותר - זאת היתה תערובת של צעקות, שירים ורקיעות מגפיים. השוער עמד על יד הדלת הנעולה והציץ החוצה דרך חור קטן.
"אל תצאו לשם עכשיו," אמר. "הם מתפרעים, וצמאים לדם יהודי. הם עלולים לתקוף אתכם. אני אראה לכם את הדרך החוצה דרך בית הקברות הנוצרי. המכוניות שלכם יחכו לכם שם, והאספסוף לא יבחין בכם."

הם ראו את החולצות החומות מבעד למוטות הברזל של השער הגדול שהוביל לרחוב. האספסוף נע בקבוצות אקראיות שמיהרו להצטרף למצעד גדול יותר שהתארגן בא?ק?נ?ה?יימ?ר לאנדשטראסה ויוביל אותם אל הרומר כדי לצעוק את ניצחונם באוזני פרנקפורט כולה: הפיהרר שלהם קו?דם לתפקיד מנהיג העם. "זיג הייל!" הם צרחו. היה אפשר לשמוע אותם במעמקי בית הקברות. ה"זיג הייל!" הדהד ברחובות החורפיים ועורר שמחה נלהבת בלב המאמינים ואימה מבועתת בלב מי שלא האמין.

"רחובות של אתמול" מאת סילביה טננבאום, 542 עמ', הוצאת ידיעות ספרים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully