עמיר לב כבר בקושי שר. הסיגריות והשנים עשו את שלהן. גם מעט הקול שהיה לו לפני עשרים שנים הולך ונסדק, הולך וקופא. יש אמנים שזה היה גורם למילים שלהם להישמע פתאום מוזר. אצל עמיר לב, ככל שיש פחות קול - המילים אומרות יותר. סוחבות איתן יותר משמעות. בשברירי הברות מעושנות הוא בורא עולם של בדלים וזוגיות מסוכסכת, של רחובות חסרי חן ואנשים שיש בהם יותר ממה שהשמש מגלה. אמש בבארבי הוא חגג עשרים שנים ל"עמיר לב", האלבום שפתח לו רשמית את המסלול. זה למעשה האלבום השני של לב, אבל אלבום הבכורה לא ממש רלוונטי לקריירה שלו מכמעט שום בחינה בעצם. הערב בבארבי, בעיניי, הוא יותר מאשר חגיגת עשרים לאלבום. זו חגיגת עשרים שנות פעילות משמעותית של עמיר לב. חוגגים את עצם היותו.
ויש מי שבא לחגוג: ההופעה בתל אביב היתה סולד אאוט מוחלט. יש ענף של מאזינים ישראלים שחובבים רוקרים מופנמים, ולב הוא אחד הגיבורים שלהם. עדת השרופים שלו התרחבה עוד ועוד במהלך השנים, וביניהם היו גם לא מעט מוזיקאים: ברי סחרוף, יובל בנאי, אביתר בנאי, חיים אוליאל, רפי פרסקי, סיון שביט, כלבי רוח ועוד ועוד. התוצאה: מועדון שלם מצטופף, רובו קהל מבוגר יחסית של אנשים בני 30 פלוס, שחוזרים שוב לצפות בלב במגרש הביתי שלו.
"נסעתי מאה קילומטר בשביל קצת חום", מצטט בפתיחת הערב אודי שרבני את לב, בעצמו סופר, משורר ופועל שחור של רוקנרול בזמנו הפנוי, ובהומור נפלא הוא מתאר התקפות עתידיות על עמיר לב עתידי, ממוסחר כביכול, הרבה פחות טוב מ"החומרים המוקדמים, וכל זה". זה נשמע מצחיק, גם כי לב הוא לא בדיוק האיש שיפצח בסדרת קמפיינים לחלב ומוצריו וממילא אין שום ירידה בכושרו. נהפוך הוא: אם יש עקביות בקריירה של לב הרי היא שהוא הולך ומשתבח עם הזמן. מתחילת ההופעה הוא יוצר יחד עם חבריו - רם אוריון הענק, יונתן לויטל ונווה קורן - רוק דחוס, מעושן, הכל רק לא מופע אקוסטי מזדקן (יצוין כי גם האלבום המקורי היה עטוף בגיטרות חשמליות לחלוטין). זה עמיר לב הקלאסי נותן את הקטע שלו. זה מצוין, זה חזק, זה עצוב ואפרפר לפעמים, קשוח מאוד ואפוי היטב. הרוק של לב כל כך ארצי ומחוספס, שלפעמים נדמה שהמשמעויות הגדולות, הסיפורים הגדולים והפנטזיות הגדולות כמעט לא מעניינים אותו בכלל. הוא בעסק ריאליסטי מאוד, בשביל אנשים אמיתיים מאוד, לטוב וגם קצת לרע.
נהוג לחשוב על אמנים מסוגו, כאלה עם קול הולך ונגמר ושירים על המקומות היותר נמוכים של תל אביב ובכלל, שהם בעצם משוררים-מדקלמים, שיד הגורל זימנה להם גיטרה ולגמרי במקרה הם מצאו את עצמם בבארבי ולא בערב הקראת שירה באיזה בית קפה. עמיר לב הוא אמנם מספר סיפורים מופלא, אבל הגדרה כזאת תחטא לו באופן שלא יעלה על הדעת. לא רק שבשירים שלו הוא אמון על עבודת גיטרות אינטנסיבית משהו, הוא גם אמן מלודי מאוד. השלב השני בהופעה, עם האורחים, מוכיח את זה היטב: קודם כל זה תומר ישעיהו עולה עם הבוזוקי ופותח את הרוקנרול של לב למזרח התיכון, אבל זה עדיין רק החימום. אחר כך עולה אביתר בנאי - וכאן זה כבר לא העסק של המכורים, עכשיו הבארבי עולה באש.
בנאי ולב הם סיפור אהבה עתיק וכשהם יחד אפשר לראות בבירור איך השניים משלימים זה את זה. בארבעת השירים המשותפים שלהם, "החורף", הלהיט המדכדך "אריה ורותי", אפוס הרוקנרול "שש שעות" ולבסוף "הכנר התורכי" שמפציע בהדרן, בנאי פותח את שערי השמיים בפני לב, האיש שחרט על דגלו את היום-יום המאובק והגשמי עלי אדמות. פתאום הכל נראה ברור: גם - ובמיוחד - פועלים שחורים של רוקנרול מבקשים חוויה רוחנית, גם לאריה ורותי מגיעה גאולה. כך רם אוריון, ה-MVP של הרוקנרול הישראלי, על תפקידי הגיטרה הגאוניים, בנאי על הפזמונים ועל הנשמה, ולב על הבתים, הטקסט, וגם - ובכן - הלב, מהווים יחד סופרגרופ חסר תקדים, הרכב שאי אפשר לנצח על הנייר או בכל פורמט אחר. כשעל "שש שעות" והרכבת שאי אפשר לעצור עולות המילים "נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת, כל כך הרבה זמן בחושך", האור כבר ממש ממלא את הבארבי. זה נראה כבר כמעט קל מדי מרוב שהרצף הזה יפה. אחר כך עוד תעלה הכנרת גליה חי ותעשה שפטים בכינור שלה ובקהל ב"מספרת לי הכל" והלהיט "חבק אותי", בעוד חגיגה מוזיקלית. לעזאזל, תמיד שנאתי את השיר הזה. עכשיו אני קצת אוהב אותו.
הקול של לב סדוק כבר כמעט לגמרי ורוב הזמן אדיש. אפילו בהדרנים, אפילו בהמנון הפסימיזם "עננים שחורים", המילים כבר נפלטות כמובנות מאליהם. ואולי כמעט התרגלנו לחלוטין לזה ש"עוד מעט תהיה מלחמה" וזה "שכל המקומות שאנחנו אוהבים נסגרים", ואולי זאת חוכמה של מי שיודע שתמיד יכול להיות יותר גרוע, ובדרך כלל סוף העולם לא מגיע. גם זאת חוכמה של מספרי סיפורים. חוכמה של מי שגם כשממש חשוך, עושה הכל כדי לא להישאר כבוי.