שלושה חודשים נדרשו לפאר טסי להגיע מדרך השלום להיכל התרבות בתל אביב. נכון, זה מרחק שרוכב אופניים זקן, חולה ועיוור עושה בשלוש דקות וחצי, אבל עדיין, אפשר להבין מדוע הדבר הראשון שצד את העין עם הכניסה להיכל הוא שקופית ענקית שמוקרנת על מסך מאחורי הבמה ובמרכזה הלוגו של "שרית הפקות בע"מ" חברת ייצוג האמנים שבה חתום פאר טסי.
זינוק מטאורי כמו זה שלשמו נתכנסנו הערב כלומר, מטורף, מוצדק ובשרני - עוד לא נצפה כאן. יש סיבה לגאווה. השקופית הזאת מתבקשת. במכוון או שלא, היא גם תורמת לעיבוי האסתטיקה האייטיזית בשיריו של טסי - זו שמתכתבת עם ימים שבהם שם האמרגן הופיע על עטיפת הקסטה בפונטים גדולים מאלה של שם האמן.
העובדה שטסי נראה ונשמע כמו בחור נחמד וסימפטי עשויה להטעות. לא סביר שהוא הגיע עד הלום רק כדי לחגוג את השקת אלבומו השני (שכבר הגיע למכירות של זהב), לסמן וי על כיבוש העיר הגדולה, לשיר כמה שירים (22 שירים, ליתר דיוק, פלוס גרסה אקוסטית מיוחדת ל"דרך השלום"), להגיד שאין לנו מושג כמה הוא מתרגש, להודות ליעקב למאי (המפיק המוזיקלי) ולקבל זר פרחים מאחיותיו הלבביות.
טסי נמצא פה הערב, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו, כדי לציין את הצלחת התנקשותו של "דרך השלום" בחיי הפופ הים תיכוני מהסוג הנחות ששלט כאן בשנים האחרונות, ואגב כך להזכיר לכולם איך זה עבד פעם, עד תחילת שנות התשעים, כשהמוזיקה הים-תיכונית היתה טובה, איכותית וכלואה בגטו של התחנה המרכזית. לא, היכל התרבות הוא לא התחנה המרכזית, ולא, פאר טסי הוא לא חיים משה ולא אבנר גדסי, אבל נשמתם צרובה בנשמתו, כמו גם בעיבודים המושקעים והמדויקים של יעקב למאי, שממזגים באלגנטיות, בקלאסה, בין מזרח למערב.
מחוץ לאולם, דקות ספורות לפני שטסי עולה לבמה, עדיין מסתובבות עדויות למציאות הקשה שיצרה המהפכה הקודמת, שקידמה ערכים כמו שפת רחוב וחוסר תרבותיות. כמה נערים גזוזי שיער מסתלבטים כעת לידי על האירוע השני שמתקיים כאן הערב. "תראו, יש פה גם קונצרט היום", צועק אחד מהם ומצביע על לוח המודעות, "מה אתם אומרים, ניכנס לקונצרט ונעשה פיו-פיו על הכינורות?".
אחר כך, בשירותים, אחד מהם נכנס לתא הסמוך לזה שאני מטיל בו את מימיי ומשוחח עם חברו שממתין ליד הכיורים. "יא אללה, כמה זמן זה לוקח לך", גוער בו החבר. "רגע", עונה לו המשתין, "אני כבר יוצא, מה אתה רוצה? תאמין לי, אם היה לי בולבול קטן כמו שלך גם אני הייתי גומר להשתין תוך שנייה".
חם באולם. מאוד חם. מישהי בשורה שלפני נערה עם זר פרחים על הראש, חולצת עור ושרוולי פרווה אפילו מתלוננת על החום. קפה הפוך היא לא מזמינה כי אסור להכניס משקאות חמים לאולם מה גם שהנה, האורות כבים, הנגנים עולים לבמה לרקע פלייבק אינסטרומנטלי דרמטי, אפוקליפטי משהו, המבוסס על כינורות רחמנינוביים. אנשים קמים, מוחאים כפיים. משהו גדול עומד לקרות.
כבר בשיר הפותח - הבלדה המקסימה בעלת הפזמון המושלם, "בואי ניפגש", שפותחת את האלבום החדש מתגלה צרידות בקולו של טסי. נשמע שהוא התאמן הרבה לקראת המופע של חייו. אולי טיפה יותר מדי. הוא גם מתרגש נורא, כמובן, וסביר להניח שחם לו ככה, בתוך מקטורן הסמוקינג הכחול, שגוהץ 7,000 פעם.
מכל מקום, הטבעיות ממנו והלאה לאורך השירים הראשונים - מה שלא בא לידי ביטוי רק בהיצמדותו לטקסטים גנריים, ממלכתיים ומגה-פוליטקלי-קורקטיים בקטעי הקישור ("ערב טוב קהל יקר, איך אני מתרגש להיות כאן היום, זו אבן דרך מאוד חשובה בקריירה שלי") ולכך שהאופן שבו הוא מתקשר עם הקהל ("עכשיו כולם לקפוץ! קדימה, לקפוץ!") מזכיר הפעלה של צוות בידור ברשת מלונות "פתאל" (העבודה הראשונה של טסי אחרי הצבא). טסי לא שר ומתנועע כמו שהכוכב הגדול ביותר בארץ כרגע אמור לשיר ולהתנועע. בשירים השקטים הוא מאבד את הקהל כמעט לגמרי, ולאורך רוב המופע יש תחושה שצבא נגני הליווי (21 נגנים בסך הכל) שמאחוריו קצת גדול עליו.
כל זה היה עשוי להוות בעיה אם הקהל היה שם לב לכך, אבל הקהל הרלוונטי המתין זמן רב מאוד למלך חדש, ראוי מזה הקודם (אייל גולן), וכעת, כשאחד כזה סוף סוף הגיע, הוא מוצף באהבה חסרת מעצורים. אף אחד לא נכנס איתו לקטנות. שיהיה צרוד, שיהיה אנמי, שיהיה סטרילי, שיהיה מהונדס, שלא יהיה כן ואמיתי בשום שלב במופע הכל בסדר, לא נורא. העיקר שיהיה. אף אחד כאן לא שש לחזור למה ולמי שהיה. מהבחינה הזו לטסי יש פה חיים די קלים.
ממש כמו בסצנות האופייניות מסרטים על כוכבים שפרצו בן לילה, גם כאן אנשים קמים ומוחאים כפיים באמצע שירים שהם לא מכירים, ואת הפזמונים החוזר שלהם ובייחוד של "סלחי לי אמא" החפלאי, ושל "כמו שיכור" ו"לבד לבד לבד" המתכתבים עם שורשיו התימניים של טסי הם כבר שרים יחד איתו.
לא במקרה, כך נדמה, טסי מרבה להזכיר במהלך המופע את פסטיבל הזמר והפזמון שבו זכה לפני שנתיים. ההישג ההוא של טסי לא מסתכם בזכייה הנקודתית שלו באותו פסטיבל נוסטלגי, שהתקמבק לאחרונה. הוא מהווה חלק מהותי וחשוב בנרטיב המוזיקלי שלו, כמשיב עטרת המוזיקה הים תיכונית ליושנה - כלומר, לימי פסטיבל הזמר העברי בסגנון עדות המזרח.
מהבחינה הזו טסי - בסיועם של יעקב למאי, "שרית הפקות" וגלגלצ נוקם את נקמתם של זוהר ארגוב, ניסים סרוסי, איתן מסורי, סמיר שוקרי, ג'קי מקייטן, אבנר גדסי וכל שאר הגרונות הפלאיים מהאייטיז, שעשו מוזיקה מצוינת, מופקת לעילא, וקופחו על ידי אצולה אשכנזית חסרת לב וחוש קצב.
לפעמים הנקמה הזאת, המחופשת להומאז', חזקה ומהדהדת יותר ("דינה דינה" זה יותר חיים ממשה ו"בדרך אל העיר" זה רוק מזרחי רמלאי אותנטי), לפעמים היא קצת פחות מושחזת ויעילה (ב"רוקד עם הכאב", למשל, טסי נשמע כמו להקת סינרגיה) ולפעמים היא מצועצעת ומוגזמת (בסדר, "דרך השלום" היסטרי, אבל ממש לא היה דחוף לעבד אותו לביצוע אקוסטי עם נבל), אבל בשורה התחתונה, מדובר בנקמה מתוקה. כן, לפחות כמו הגומות של פאר טסי. סליחה, פאר טסי המלך.