אני לא מאמין שאנשים עדיין משתמשים ב"אני לא מאמין" כדרך להעברת מידע. אתם בטח מכירים את ה"אני לא מאמין", זה נפוץ מאוד בעיקר בקומדיות טלויזיוניות. למשל: זוג נכנס לדירה, מצחקקים להם, אחרי בילוי בחוץ. בעוד הם עוברים בדלת, הגבר אומר: "אני לא מאמין שהתחרית במוכר הפלאפל באכילת חריף וניצחת! ושהוא הזמין משטרה!". או "אני לא מאמין שפגשנו במקרה את צביקה פיק והוא הסכים לתת לך חתימה ואז עליתם לבמה ושרתם יחד את 'הרקדן האוטומטי' ואחר כך פרצנו למוזיאון לתולדות ארץ ישראל ואכלנו שם סנדוויצ'ים עם חציל!". כמובן, אנשים אמיתיים לא מדברים ככה, הם לא מספרים אחד לשני את מה שקרה להם לפני חצי שעה, אבל זאת בסך הכל קומדיה טלויזיונית, ומישהו צריך לעדכן אותנו על מה שקרה מחוץ לאולפן. כשסרט קולנוע משתמש בפתרון פשוט אך עצלני כמו "אני לא מאמין ש-" כדי להעביר מידע לקהל כפי ש"אולי בכל זאת" עושה, יותר מפעם אחת זה כבר מעורר חשש.
עוד דבר שאני לא מאמין לו: אנשים שטוענים שהם לא-חברותיים, שונאים מסיבות, לא מסתדרים עם אנשים ולא יצאו מהבית כבר שלוש שנים אבל מנהלים דיאלוגים שנונים, אפופי מודעות עצמית וחן, שבהם כל שורה היא פאנצ'ליין. שוב, זה לא קורה. אנשים בלי יכולת חברתית הם אנשים בלי יכולת חברתית, לא סטנדאפיסטים בארון. אבל שוב, נו טוב, זאת קומדיה רומנטית.
צריך לעשות הרבה "נו טוב" לסרט הזה, שבו אנשים מתנהגים שוב ושוב, אתם יודעים, כמו בקומדיה רומנטית. הארי פוטר הוא מובטל, אחר שפרש מבית ספר לרפואה, חי אצל אחותו וביישן עלק. הוא פוגש במסיבה את אשת חלומותיו, זואי קזן החמודה. אחרי הרבה שיחה, כשברור שבין השניים יש כימיה טובה וזוהי בוודאי תחילתה של ידידות נפלאה, היא מזכירה כבדרך אגב שיש לה חבר. כבר חמש שנים. אבל מה זה משנה? מה, שני אנשים לא יכולים לנהל שיחת נפש בלי שתהיה להם כוונה להכניס זה את זו למיטה? להוא מגריפינדור בטח אין בעיה להישאר רק ידיד טוב מאוד מאוד מאוד שלה. הרי זה לא שהוא מאוהב בה עד כלות או משהו.
אז האם גבר ואישה יכולים להישאר רק ידידים? ולא נעשו על הנושא הזה כבר איזה סרט או שניים? מהלך העלילה לא צפוי להפתיע אתכם. את הלבטים הרומנטיים הסרט מנסח בתסריט שנון למדי, גם אם הוא נושא ריח של סיטקום, "אני לא מאמין ש-" וכל זה. כל הזמן נדמה שצ'נדלר ומוניקה היו עושים את זה יותר טוב. חלק מהעניין הוא גם השחקנים: דניאל רדקליף וזואי קזן חמודים ביחד ולחוד, ויש כימיה טובה בינהם, ועל היחסים מעיבה רק העובדה שהילד מהוגוורטס הוא פשוט לא קומיקאי. הוא אומר את השורות שלו נכון, הוא רק לא יודע לעשות את זה מצחיק. קומיקאיים משופשפים יותר היו יכולים להוציא מאותו התסריט ממש כמה צחוקים גדולים, כנראה; אצל רדקליף וחברים יש רק חיוכים. אדם דרייבר ("בנות") מצליח כאן קצת יותר, אבל לא בהרבה.
אבל זה לא שציפיתם ל"כשהארי פגש את סאלי" החדש, נכון? "אולי בכל זאת" הוא לא הסרט הכי שנון, או הכי מצחיק, ובוודאי שלא הכי מקורי שתראו השנה, ובעלילה שלו יש רגעים מאוד לא אמינים. זה לא משנה אם אתם לא מגיעים עם ציפיות ליותר מקומדיה רומנטית סטנדרטית. נו טוב.