ב-2011, כשבגופה השתוללה כבר מחלת הסרטן, כתבה ענת גוב את המחזה "סוף טוב". דרך ענת וקסמן הביעה התסריטאית והמחזאית המוערכת את מאבקה המיוחד במחלה. היא הישירה מבט אל המוות, ואף שזה לא השפיל את עיניו, היא לא באמת נתנה לו לנצח. כשגוב הלכה לעולמה, מעל קברה הושמע השיר "Always Look on the Bright Side of Life" ולא במקרה. זו הייתה הלוויה שהפכה למודל הישראלי של הפרידה המיתולוגית של ג'ון קליז וחבורת מונטי פייטון מגרהאם צ'פמן.
העניין הוא שב"סוף טוב" כבר ידעה גוב שהמוות מחכה בפינה והוא נכתב למטרה זו. ב-2003, כשעוד הייתה בשיא כוחה ונקייה מהמחלה, כתבה עבור הקאמרי את קומדיית המצבים "עקר בית". שם נחקקו האותיות הראשונות במסמך האני מאמין של הדרך בה בחרה להתמודד עם הבשורה הקשה שתוביל לבסוף למותה.
"עקר בית" הוא סיפורו של זאביק (דב נבון), טייס בכיר ורב עיטורים, שיצא לפנסיה ובגיל 55 לפתע מוצא את עצמו בבית, משועמם, מרוקן וחסר תעסוקה. רעייתו גליה (רמה מסינגר), בנותיו יעל ודנה (לורין מוסרי ומאיה בכובסקי) והעוזרת מרינה (תמרה קליינגון) לא יכולות לסבול את נוכחותו והוא חש זר בביתו. מי שנחלץ לעזרתו של זאביק הוא חברו הטוב והנכלולי, ד"ר רגב (רון שחר), שרוקם עבורו מזימה רפואית. זאביק חש בזכות הפתרון המוזר הזה שהוא שוב משתלב בחיק המשפחה, אבל דילמות שצצות ועולות מסכנות מחדש את מעמדו.
גוב, שהרבתה לעסוק במעמד הנשים בתוך חברה מאצ'ואיסטית, יצרה במחזה את הדיסוננס המתבקש מבחינתה טייס במיל', נוטף משוביניזם ומורשות קרב, שמגלה כי ההתמודדות עם רעיה שהתרגלה להיעדרויותיו הרבות ועם שתי בנות, אחת מהן מתבגרת, קשה בהרבה מזיהוי וירי על מטרות אויב. למעשה, את הגרסה המוקדמת להצגה הזו יצרה גוב כבר בסוף שנות ה-80 עם הסיטקום "כן, מה?!" בכיכובו של בעלה גידי. במרכז הסדרה עמד איש קבע שוביניסט, שמנסה להשליט את המשמעת והסדר הצבאי בבית, אבל נתקל בחומה הבצורה של רעייתו ובנותיו.
מי שסוגר במחזה מעגל מעניין הוא דב נבון, שב"כן, מה?!" עשה את צעדיו הראשונים בעולם הבידור הישראלי בתור השכן הרופס, וכעת קיבל את המפתחות לתפקיד הראשי כזאביק הטייס. זו הבעיה הראשונה ובהחלט לא האחרונה בגרסה הנוכחית של "עקר בית". שמואל וילוז'ני ויוסי פולק, שגילמו את זאביק במחזה המקורי בקאמרי, הם "טייסים" - דמויות בעלות פאסון, קול עמוק, סמכותיות ובעיקר שליטה. נבון בנה את עצמו לאורך השנים כישראלי הצנום והכנוע, שמטרתו העיקרית בחיים היא טו סמולר דה השפלה. הטייפ-קאסט הזה, ששחק אותו לחלוטין, הוא גם זה שמונע ממנו להיות טייס, אפילו לשעבר, בתודעה.
ההימור של הבמאי הוותיק אלון אופיר על נבון לא צלח, אם כי דווקא בפן הרגשי מגלה האחרון חן שאליו נחשפנו מעט מאוד בעבר, אם בכלל. נבון מספק רגעים שבהם ניכרת מיומנות רגשית גבוהה, שונה לחלוטין ממרבית הדמויות המזוהות עמו. השאר לא ממש עובד, אבל להפיל על נבון את כישלון המחזה יהיה אכזרי ולא הוגן. המשחק באופן כללי לא משכנע ולא משרה אפילו בדל של אמינות. רון שחר לא מדהים, בלשון המעטה, בתפקיד הרופא, רמה מסינגר חיננית אבל לא כובשת והיחידה שראויה לציון היא מאיה בכובסקי הצעירה, שמגלה תכונות קומיות ומתחילה להיראות כמו כוכבת בהתהוות, אם כי הדרך שלה לפסגה עדיין ארוכה.
אלא שכל אלה הם רק תירוצים סביב הגורם העיקרי למפלה. צריך פשוט להודות ש"עקר בית" היא הצגה קלישאתית, שנתקעה אי שם בין סוף האייטיז לתחילת הניינטיז. אופיר, כנראה מתוך כבוד לגוב, התאמץ להישאר נאמן למקור, ואולי בשל כך לא עדכן את ההומור. הבדיחה השחוקה, למשל, על העכבר והעטלף ("מכוער, מכוער, אבל טייס") איבדה מעוצמתה כבר לפני יותר משלושה עשורים, ובוודאי שלא הייתה צריכה להישאר, הלא יש בדיחות עדכניות יותר על טייסים. האקספוזיציה מייגעת ונעדרת יצירתיות, ובאופן כללי ההומור נוטה שלא להצחיק. גם החלקים הדרמטיים שטחיים ביותר, למעט דיאלוג מצוין בין נבון לבכובסקי, שמתרחש לאחר שזאביק מגלה את האמת מאחורי ההתמכרות של דנה לטלפון הנייד.
לבסוף, הגענו לחלק שעמו פתחנו: המוות. יש לציין כי המוות אינו הנושא העיקרי ב"עקר בית", אך הוא מבליח להופעות אורח קטנות שבונות לו משמעות גדולה. דרך העיסוק בו חיובית ונטולת פחד. המוטו שהנחה את גוב, ואף עולה לא אחת מפיהן של מרבית הדמויות במחזה, הוא לחיות נכון ובמיוחד "למות בסטייל". באופן מצמרר משהו, גוב אכן עמדה במשימות הללו. למרבה הצער, הנבואה שהגשימה את עצמה היא ההתרשמות העוצמתית היחידה שאפשר לקחת מהמחזה. על כל השאר מומלץ פשוט לוותר.