אפילו חובביהן המושבעים של שנות השמונים יכולים להסכים שהיו בעשור המשוקץ הזה כמה זוועות שאינן ראויות למשמע אדם. כלומר, ככה לפחות חשבתי. חשבתי שמודרן טוקינג הם מוסכמה רווחת לכל מה שהיה רע, מסונתז, מלאכותי, מרופד כתפיים ומנופח שיער בעשור ההוא, אבל הנה פתאום צלילים מוכרים, מוכרים מדי, מוכרים בכוונה, מפציעים באלבומה החדש של סוזן סונדפור הנורווגית. הפריטה שמלווה את כל השיר (הנהדר) "Accelerate" היא אותם שלושה תווים שפותחים את "האח לואי" של מודרן טוקינג. רגעים דומים מאוד נשמעים גם ב-"Slowly" שבהמשך האלבום.
יותר מאשר בעבר נשמעת סוזן סונדפור כאילו החללית של ביורק וקייט בוש התרסקה על מסיבת אייטיז עצובה במיוחד, אבל לדבריה של סונדפור היא לא האזינה מעולם לביורק ואילו לקייט בוש יש כמה שירים טובים בודדים ורבים אחרים גרועים. מה שבטוח הוא שהפופיות-טראש-אייטיז מתווה חלק ניכר מהאלבום החדש, ויחד עם זאת סונדפור היא כמובן לא מודרן טוקינג. המלנכוליה הנואשת שלה מהדהדת מהסינתים, משתלבת בהם, מתפקסלת איתם. במקרים אחרים, שלטעמי מהווים את ההפוגות היפות באלבום, כלי קשת תופסים את מקומם.
"Ten Love Songs", זהו שמו הכה-הצהרתי של אלבומה החמישי שיצא החודש, כאילו 90 אחוז מהשירים ביקום אינם שירי אהבה גם ככה. וכמו כדי להצהיר באיזה סוג אהבה מדובר כאן, השיר הפותח, "Darlings", הוא שיר פרידה מפוכח. לצלילי עוגב, כמו דורשת בפני באים להלוויה, מספידה סונדפור ואומרת, "אז זה מוחלט אם כן / זה נכתב בכוכבים, יקירים / כל דבר צריך להסתיים". בכך מותווה הלך הרוח של האלבום כולו.
לא כל השירים עוסקים בפרידה, אבל רובם ככולם מתארים באופן רהוט מערכות יחסים פגומות, לעתים חולניות ואף רצחניות, פעמים רבות כמטאפורות ("Silencer" היפה, הלהיט הגלגלצי "Delirious"). ב-"Kamikaze" המרגש, מהיפים והאהובים עלי באלבום, היא אומרת, "הם אומרים שהעזרה קרובה, אבל אף אחד כאן לא יכול לחוש את הפחד שלנו / זהו שדה מוקשים, אנחנו, זה לעולם לא ייעלם / כי אתה לוקח אותי בחזרה / אתה לוקח אותי בחזרה / אני הקמיקזה שלך / והלילה הוא הלילה שבו אנחנו עלולים ליפול ביחד".
"Ten Love Songs" מגיע אחרי הפריצה הבינלאומית הגדולה של סונדפור ב-2012 עם האלבום "The Silicone Veil" - הצלחה שהורגשה היטב גם בישראל עם "White Foxes" מתוכו, שהפך לשיר השנה של 'הקצה'. לטעמי הוא גם היה טוב בהרבה - בסופו של דבר "Ten Love Songs" כמכלול הוא לא אלבום שאני אוהב במיוחד. למעשה, בתחילה התקשיתי לשמוע אותו מההתחלה ועד הסוף בהאזנה אחת, וגם אחרי שמיעות מרובות קשה לי לשאת את מרק האייטיז המהביל שבבסיסו, ובעיקר את קולה השטוח גם ככה של סונדפור. רבים כנראה יראו בכך חילול קודש אבל הקול שלה די מעיק עלי - מוגבל ואף מעט צורמני. איכשהו באלבומה הקודם זה פחות הפריע לי, קרוב לוודאי כי "The Silicone Veil" היה מעניין ומיוחד יותר, מה שבסופו של דבר חיפה על הווקאלז.
בהתאם, גם באלבום החדש השיר שהכי בלט לאוזניי הוא גם השונה ביותר בו, "Memorial" האפי, שמזכיר משהו את הרפתקאותיה הגרנדיוזיים של ג'ואנה ניוסום באלבומה המרהיב "Ys" מ-2006. "Memorial" נשמע כמו קטע ממחזמר קולנועי של הוליווד הקלאסית - מעשה בגבר שחושק בעלמה רק לשם סטוץ והולך בלי כוונה לחזור, בשעה שאצלה המאוהבת הרגשות גואים, מרחפים לכל עבר עד שהופכים לסערת רוחות מונומנטלית שבשיאה מבליחה סיד צ'ריס לריקוד וירטואוזי בן קרוב לחמש דקות וצעיפה מתנופף ברוח.
"Memorial" ו-"Kamikaze" מהווים את חוד החנית באלבום הזה, שני שירים שונים זה מזה בתכלית שאני משנה את דעתי עליהם לסירוגין ומבכר את האחד על פני האחר. יחד עם אחרים שכבר צוינו, וגם "Insects" הטעון החותם את האלבום, מחצית מהאלבום הזה בכל זאת תמשיך איתי הלאה. לא בהאזנה רציפה אמנם, אבל עדיין לא רע.