קצת קשה להבין מה עבר בראש לבמאי אודי בן משה כשהחליט לעבד מחדש עבור תיאטרון החאן את "הנשים העליזות מווינדזור". הכול היה נגדו: אחד מהמחזות הפחות מוערכים של שייקספיר, אותו צריך לעדכן לזמננו, בניסיון כמעט בלתי אפשרי לסגור פערים בני 400 שנה. בנוסף, בן משה הימר על התרגום של נסים אלוני המנוח לגרסה הקודמת, שעלתה בתיאטרון הקאמרי ב-1981. בראייה היסטורית, 34 שנים הן טיפה בים, אבל כשחושבים על הסלנג של ימינו, ואפילו על שפת התיאטרון, מגלים שהרבה השתנה.
"הנשים העליזות מווינדזור" נחשב מאז ומתמיד לאחד המחזות הנחותים של שייקספיר. על פי אחת הסברות, מחזה זה הוזמן לאירוע מיוחד, מה שכפה על מחברו להשלימו בחיפזון. אבל אתם יודעים, בהשאלה את המשפט הידוע על הפיצה או על הסקס אפשר להחיל על שייקספיר גם כשזה לא טוב, זה עדיין טוב. בן משה לקח הרבה מצרכים אקראיים וזרק לסיר. החלק המפתיע: התבשיל שרקח יצא לא רע בכלל.
סר ג'ון פלסטף (ארז שפריר), דמות המוכרת גם מהמחזה "הנרי הרביעי", מגיע לווינדזור. דרך הפעלתם של שני נוכלים קטנים, פיסטול (גיא גורביץ') ונים (יונתן מילר) הוא מתפרנס בעיקר מכיוסם של בני הממלכה. לאחר שהתחבר עם המקומיים, עולה בראשו של פלסטף מזימה: לחזר אחרי שתי נשים אמידות, מרגרט פייג' (יעל טוקר) ואליס פורד (עירית פשטן) כדי לזכות בכספן. בעוד בעליהן מגלים את המזימה, שתי הנשים מחליטות בעצמן ללמד אותו לקח. במקביל, מנסה שופט השלום רוברט שלואו (יואב גל) לשדך את אחיינו השלומיאל איברהם סלנדר (איתי שור) לבתה של מרגרט, אן פייג' (דניאל גל), אך על לבה מתחרה גם הרופא הצרפתי דוקטור קאיוס (אריאל וולף). התוצאה, כפי שניתן לשער, היא אנרכיה מוחלטת על הבמה.
זה הזמן לחזור לסוגיית התרגום. היום יותר מתמיד ניתן להעריך את עבודתו הנפלאה של אלוני. העמל הרב שהשקיע בהפיכת המחזה לנהיר לקהל העברי של המאה ה-20 נושא פירות עד היום. קשה שלא להתפעל מהחידודים והפלפולים שהיו סימן ההיכר שלו. "אם כסף הוא הש?ל?ט, אפילו מלך פותח את הדלת", אומר פלסטף. בכלל, אלוני ידע היכן למתוח את הגבול בין בוטות מרומזת לוולגריות, וכך נותרנו עם גרסה עברית שתהיה, כנראה, בת תוקף גם בעשרים השנים הבאות. המוזיקה של עדי כהן ראויה לשבח, כשהיא משלבת תרבות של חוליגני כדורגל (המחזה מתחיל בשירת "You'll Never Walk Alone" המזוהה עם אוהדי ליברפול, ובהמשך באים עוד שירי יציע, הפעם מהמגרש הישראלי), ג'אז של אלה פיצג'רלד, קליפסו וסצנת סיום מהפנטת לצלילי "Break on Through" של ה-Doors.
צוות השחקנים של "החאן" מרגיש בנוח על הבמה. שני הוותיקים, יהויכין פרידלנדר (בתפקיד הבעל הקנאי פרנק פורד) ואריה צ'רנר (הכומר אבאנס), שיתפו פעולה בארבע הצגות קודמות של החאן, האחרונה שבהן "הדוד וניה" המצוינת, ושוחים כדגים במים. נשות ההצגה עושות את העבודה. אודליה מורה-מטלון כגברת קוויקלי רודפת הבצע מקסימה כתמיד, עירית פשטן זורחת, גם בסיוע של יעל טוקר, ודניאל גל מביאה לידי ביטוי את תחום ההתמחות שלה, ריקוד, בפיזוזים נעימים שיוצרים אווירה קלילה. לנשים, צריך לזכור, יש משמעות מיוחדת במחזותיו של שייקספיר. מעמדן במאה ה-16 לא היה זוהר במיוחד, בלשון המעטה הן היו אמורות להיות עפר לרגליו של הגבר, לשרת ולהקים משפחה, אולם הנשים של שייקספיר בכלל ושל ווינדזור בפרט לא ממש צייתו לכלל הזה. כך, אנו מקבלים עוד מחזה שבו, דרך תחבולות קטנות ומתוחכמות, הן יוצאות המנצחות הגדולות, אף שהן מהוות מיעוט וטרף קל, לכאורה, לעדת הגברים המקיפה אותן.
"הנשים העליזות מווינדזור" נכתב כדי לבדר, ובכך הוא ממלא את ייעודו. רמות הריגוש בו לא גבוהות והמתח אינו גדול מרישום אק"ג של אדם מת, אבל כל השחקנים על הבמה מעבירים את התחושה שכיף להם. וכשכיף להם, כיף גם לנו.