כשעובדים עליכם, אתם מופתעים. אבל כשאתם מצפים שיעבדו עליכם כל הזמן, שום דבר כבר לא יכול להיות ממש מפתיע. סרטי נוכלים ורמאים מין מיני-ז'אנר שצץ וחוזר מדי כמה שנים מתרחשים בעולם שכולם בו מרמים את כולם. כל דבר שאומרים לכם הוא כנראה שקר, וכל מעשה נוכלות הוא רק שלב אחד בתוך מעשה נוכלות גדול עוד יותר. "העוקץ" הוא הקלאסיקה של הז'אנר, אבל כמוהו גם סרטים כמו "קרימינל" או "אנשי המזימות" כולם מכניסים אתכם לעולם שבו לא ברור איך אתם מצליחים אי פעם להגיע מצד אחד של הרחוב לצד השני כשהארנק עדיין בכיס. רגע, הוא עדיין בכיס? אולי עדיף שתבדקו.
הבעיה היא שכמו לכל דבר, גם לזה מתרגלים, והסרטים האלה כבר לקחו את הרמאות-על-גבי-רמאות-על-גבי-רמאות כל כך רחוק שהצופה הממוצע כבר למד לא להאמין לכלום ולצפות להכל. לכן כבר אי אפשר להפתיע. אפילו אם בסופו של הסרט וויל סמית' יוריד את המסכה ויתברר שהוא בעצם כל הזמן היה זהבה גלאון, יהיו אנשים בקהל שיטענו שזה היה כל כך צפוי, וכבר בחמש הדקות הראשונות הם לחשו לחברה שלהם שזה בדיוק מה שהולך לקרות. פפפפפט. אין רעיונות מקוריים שם בהוליווד.
וכל זה רק כדי לומר ש"פוקוס", בתחום הזה, עושה דבר לא יאומן: זה סרט על נוכלים ועוקצים שיש בו רגעים אשכרה מפתיעים. אם כי יש להודות שכדי להגשים את המטרה הזאת העלילה נמתחת למקומות לא ממש סבירים. אבל בין אם התפניות המפתיעות ידהימו אתכם או לא, "פוקוס" עושה את העבודה שלו הוא מבדר למדי.
וויל סמית' מגלם את ניקי, רב-נוכל שהפך את הוצאת הכספים מתמימים לא לאמנות, אלא לתעשייה. הוא עומד בראש צוות גדול של מקצוענים, שבמקום לפרוץ לאיזה בנק ולרוקן כספת גדולה דבר שנוטה למשוך תשומת לב עושים כסף גדול בגניבות קטנות. מרגו רובי היא ג'ס, גם היא נוכלת; טירונית, אבל עם פוטנציאל. אחרי שניקי מבהיר שהוא ממש, אבל ממש לא בליגה שלה, היא מחליטה להפוך אותו למיאגי האישי שלה, ושהוא יהפוך אותה למומחית כמוהו. ובדרך, כמובן, שניהם גורמים להרבה אנשים תמימים להפסיד הרבה כסף, וזה ממש כיף, אם כי בחיים האמיתיים אנחנו פחות מסמפטים אנשים כמוהם.
וויל סמית' (ייתכן שמדובר בנשיא ארצות הברית לעתיד), לא מתאמץ כאן לעשות שום דבר הרבה מעבר למגרש הביתי שלו: הוא רק מפעיל את הכריזמה שלנו במלוא הכוח. מה שקצת מפתיע הוא שמרגו רובי מחזירה לו באותה רמה. מרגו רובי שפרצה לתודעה ב"הזאב מוול סטריט" - נראית כמו דוגמנית-על, ואמנם לא יפה להגיד, אבל עצם העובדה הזאת גורמת לכך שהציפייה האוטומטית היא לכך שהיא תהיה "שחקנית" בנוסח מייגן פוקס. אבל רובי, מתברר, היא הדבר האמיתי, ועל פי כל הסימנים היא בדרך להיות כוכבת ענק. אם יש תלונות עליה ב"פוקוס", זה רק משום שהתפקיד קצת קטן עליה: רוב הזמן היא מגלמת את החניכה הקלולסית, שעומדת ומקבלת שיעורים מניקי ומשתאה מהדברים המדהימים שהוא מראה לה - אבל היא בקלות היתה יכולה להיות יותר מזה. אגב, ראוי לציון הליהוק עיוור-הצבעים של הסרט: מתי בפעם האחרונה ראיתם בסרט הוליוודי רומן בין שחור ולבנה? ואף אחד אפילו לרגע לא עשה מזה עניין?
זוג הבמאים-תסריטאים, גלן פיקארה וג'ון רקווה, ביימו בעבר את "אני אוהב אותך, פיליפ מוריס" עם ג'ים קארי גם הוא סוג של סרט-נוכלים, אבל כזה שמצליח להיות מדהים באמת בזכות העובדה שהוא מבוסס על מקרה אמיתי לא יאומן. בסרט ההוא הם גם הלכו רחוק יותר עם ההומור ושבירת הטאבואים הסדרתית. "פוקוס" הוא סרט מרוכך ומיינסטרימי יותר, ולכן פחות מעניין; סרט כזה שלמרות שהוא מנסה להפתיע אתכם בכל כמה דקות ולפעמים אפילו מצליח ספק אם ייוותר בזכרון זמן רב אחרי הצפייה. ובכל זאת, כיף.
ומה אתם חשבתם על "פוקוס"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק