טוב שם טוב: הספר שקדם ל"נשים קטנות" מעלה שאלות על פמיניזם

אחוזת קובנטרי היא מעון טיפוסי של המעמד העליון באנגליה הוויקטוריאנית: האם היא אלמנה ונכה. הבן הבוגר, יורש תואר האצולה של אביו המנוח, הוא טוב לב במהותו אבל בטלן רופס וחדל-אישים עד כדי כך שאפילו לרדוף תענוגות אין לו כוח. אחיו הצעיר הוא רומנטיקן בעל נפש סוערת והורמונים גועשים. בת הזקונים היא נערה חביבה, רגשנית ואווילית. הדוד הרווק המזדקן שמתגורר באחוזה השכנה הוא ג'נטלמן טוב לב ותמים כמו ילד בן ארבע. בת הדודה שמנהלת את ענייני משק הבית ומיועדת להינשא לבן הבכור היא צעירה יפהפייה אבל ציניקנית ואנטיפתית. בני משפחת קובנטרי מנהלים חיים נוחים, נעימים, מהוגנים ובעיקר יציבים, והם מתכננים להמשיך עם השגרה המנחמת הזו לנצח, כל עוד זה תלוי בהם. אלא שבדיוק בנקודה זו נכנסת לתמונה מיס ג'ין מיור, שמגיעה לאחוזה כדי לשמש אומנת לבת הצעירה, ומשנה את כל תוכניותיהם. כך נפתחת עלילת "מאחורי מסכה או: כוחה של אישה" של לואיזה מיי אלקוט, שתרגומו העברי מתפרסם עכשיו לראשונה, כמעט מאה וחצי לאחר שהנובלה ראתה אור בארצות הברית.

את אלקוט אתם מכירים כנראה בזכות "נשים קטנות" (אם לא הספר עצמו אז סדרת האנימציה סוחטת הדמעות ששודרה כאן בשנות התשעים), ואולי גם מספר ההמשך המוצלח "גברים קטנים". ב"מאחורי מסכה", שקדם ליצירות האלה, העדיפה אלקוט את אנגליה הכפרית על פני ארצות הברית מולדתה. אחוזת קובנטרי, על כרי הדשא המוריקים שלה, מזכירה קצת את אחוזת דאונטון הטלוויזיונית, רק כמה דורות אחורה.

מיס מיור בתורה נראית כמו הגרסה הסקוטית של מרי פופינס, כלומר סוג של אומנת מושלמת - צעירה וחיננית, שנונה אך בעלת נימוסים ללא רבב, טובת מזג ובעלת חוש הומור נפלא, שמכינה תה נהדר (למרבה הצער הספר אינו מפרט בנוגע לנקודה הזו), מזמרת בקול פעמונים שמכשף את כל מאזיניה, וגורמת כמעט לכל דרי הבית להתאהב בה בטירוף. רק כאשר היא נמצאת בגפה היא מרשה לעצמה להסיר את המסכה הפיזית והמטאפורית שאליה מתייחס שם הספר, ולתת דרור לזהותה האמיתית והבלתי מלבבת: "אישה זקנה בת שלושים" (עמ' 141), דהויה ובלויה, עייפה ומרירה, ואם לא די בכך גם אלכוהוליסטית. אין לה מצפון, יש לה תוכנית, וכל האמצעים כשרים מבחינתה על מנת להשיג את מטרתה. בדרך לשם היא מצליחה לפלג ולסכסך בין בני המשפחה המאושרת בעזרת תועפות עורמה ונחישות.

זוהי נובלה קצרצרה וצנועה שנקראת בשטף, לא מעט בזכות התרגום הקולח והרהוט של שירלי פינצי לב. שמו המשני של הספר, "כוחה של אישה", עשוי להטעות. לא מדובר כאן בסיפור גבורה נשית אודות עלמה בעלת לב זהב שמנסה להיחלץ מחייה הקשים באמצעות הכלים המועטים העומדים לרשותה. מיס מיור, בסופו של דבר, היא טיפוס די נבזי. היא תחמנית, אופורטוניסטית, נקמנית, חסרת רחמים ולא מהססת להקריב חפים מפשע. אמנם מפעם לפעם מתגלים אצלה סימנים קלושים של מה שנראה כנקיפות מצפון, אבל היא תמיד מתגברת עליהם בקלות.

מטעמים של רלטיביזם, ניסיון לשפוט דרך פריזמה פמיניסטית ספר שנכתב על ידי אישה ב-1866 (אלקוט אפילו בחרה לפרסם אותו במקור תחת שם העט א"מ ברנרד מכיוון שחששה להסגיר את מינה?) יהיה קשה ולא הוגן, אבל חייבים להודות שאף אישה לא יוצאת כאן טוב במיוחד, ומודל חיקוי נשי בוודאי שאין כאן – כאמור, הגיבורה הראשית היא דמות מושחתת ומרושעת, גם אם עוד נותרו בה כמה "שרידים של טבע ישר" (עמ' 133), ובנות המשפחה והמשרתות הן או טיפשות או חסרות אונים או שני הדברים גם יחד.

קשה למצוא הצדקה למעשיה של מיס מיור, לא לפי המוסר הוויקטוריאני ולא בהתאם למוסר האוניברסלי של ימינו. אמנם אין ספק שנסיבות חייה אינן מן המובחרות, ושבאופן כללי לא היה כיף במיוחד להיות אישה חסרת מעמד באנגליה של סוף המאה הי"ט, אבל גם אין כל סימן לכך שבני האצולה שבהם היא פוגעת התייחסו באופן לא הוגן למשרתים או לאריסים שלהם, או ביצעו כל מעשה אחר שהופך אותם לראויים לעונש. להפך – הם מגלים כלפיה רק חום ונדיבות. גם רוב הגברים בספר אינם מבריקים במיוחד, אבל הם לפחות ניחנים באיזשהו סוג של אישיות.

בסופו של דבר, הפשטנות הזו פוגמת מעט בהנאה מהיצירה. העובדה שכל הדמויות הראשיות הן או טיפשות מאוד או מרושעות מאוד לא מאפשרת לקורא להזדהות עם אף אחת מהן, ומזימותיה הנכלוליות של הגיבורה מעניינות רק עד גבול מסוים, בעיקר לאור העובדה שבמשך רובו של הספר לא ניצבים בפניה אתגרים של ממש. מצד אחד, כאשר היורש לבית קובנטרי מטיח בפניה כי "אתן הנשים כל כך חידתיות; אני לעולם לא אוכל להבין אתכן!" (עמ' 66), התחושה היא שמדובר פחות בכוחה של אישה ויותר בחולשתו של גבר אהבל.

מצד שני – וכאן שוב חוזר עניין הרלטיביזם – יש לזכור את התקופה שבה נכתב הסיפור וכיצד נראו אז חייהן של נשים. כאשר מיס מיור מספרת על מעסיקה? הקודם, היא מתייחסת לסכנה הגדולה ביותר אשר ארבה לכל אישה רווקה בכל רגע של חייה – הפגיעה בשמה הטוב: "אילו היה מאיים על חיי לא הייתי מפחדת, אבל הוא מאיים על הדבר שיקר לי יותר מחיי – על שמי הטוב. מבט או מילה יכולים לטמא את שמי הטוב; חיוך לעגני, משיכת כתפיים רבת-משמעות, אלו יכולים להזיק יותר מכל חבטה, מכיוון שאני אישה – נטולת חברים, ענייה ונתונה לחסד לשונו" (עמ' 86). כך, למרות שפע מגרעותיה, חייבים גם לתת קרדיט לאותה אישה חסרת מזל שמנסה בכל כוחה לעשות את הבלתי-אפשרי ולהיחלץ מהמצב האכזרי הזה.

לבסוף, אין מנוס מלהתייחס לעיצוב של הספר, שגם אם אין לו קשר ישיר לטקסט של אלקוט, לתרגום של פינצי לב, או לאחרית הדבר התמציתית והמעניינת מאת מישל הורוביץ, הוא בהחלט לא עושה עמם חסד. הכריכה של "מאחורי מסכה" צבועה בצבע בז' לא אטרקטיבי ועם תמונת שער סתמית. איות השם של חלק מהדמויות על הכריכה האחורית שונה מהאופן שבו הם נכתבים בספר עצמו (וגם שם המשפחה של המתרגמת מופיע עם מקף על הכריכה האחורית ובלעדיו על הקדמית). אפילו שמו של הספר מופיע עם פסיק על ש??דרת הספר ובלעדיו על שתי הכריכות. הדפים של הספר מבריקים במיוחד, מה שהופך את הקריאה לחווייה מסנוורת ודי מעצבנת במקרה של מקור אור חזק. הטענות האלה אולי נשמעות קטנוניות, אבל ל'מאחורי מסכה(,) או: כוחה של אישה' מגיע קצת יותר כבוד גם בתחום החזותי. יש מספיק סיבות טובות לקרוא אותו או לא לקרוא אותו, אבל הצורה החיצונית שלו ממש לא אמורה להיות אחת מהן.